כתוב לנו

שירת מרים

שירת מרים

הנשים חוו את הגלות יותר מן הגברים; הדבר התבטא בשירתן

 דוא"ל

"ותיקח מרים הנביאה ... את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים שירו לה'...." (שמות טו, כ-כא).

אנו לא שרים כשאנו מפוחדים, מיואשים, עייפים או אחרי ארוחה כבדה. אנו שרים כשאנו מתגעגעים לאדם אהוב, כשאנו כמהים לזמנים טובים יותר, כשאנו חוגגים הישגים או מצפים להתגלות כלשהי.

אין אנו שרים כשאנו זחוחי דעת. אנו שרים כשאנו חותרים להשיג דבר-מה, או לאחר שטעמנו את טעם השמחה ואנו מטפסים עליה עד לשמים.

שיר הוא תפילה – המאמץ להתעלות מעל לדאגות הקטנות של החיים ולפלס דרכנו אל המקור שממנו באנו. שיר הוא החיפוש אחר גאולה.

המדרש מדבר על עשרה שירים בולטים בהיסטוריה של עם ישראל – עשר פעמים שבהם חוויית הגאולה שעברנו מצאה לה ביטוי במנגינה ובשיר. התשע הראשונות היו: השיר שהושר בליל יציאת מצרים (ישעיהו ל, כט), "שירת הים" (שמות טו, א-כא), "שירת הבאר" (במדבר כא, יז-כ), שירת משה עם השלמת כתיבת התורה (דברים לב), השיר לאחר שיהושע עצר את השמש מלכת (יהושע י, יב-יג), שירת דבורה (שופטים ה), שירת המלך דוד (שמואל ב, כב), השיר לחנוכת בית המקדש (תהילים ל) ושיר השירים של המלך שלמה, שהוא שיר הלל לאהבה שבין החתן השמימי, בורא העולם, לכלה – עם ישראל.

השיר העשירי, כך גורס המדרש, יהיה "השיר החדש" של הגאולה הסופית, הגלובלית והמוחלטת, גאולה שתמחה מעל פני האדמה כל סבל, כל בורות, כל קנאה וכל שנאה; גאולה בקנה מידה כה גדול, שיידרש שיר חדש – אוצר מילים מוסיקלי חדש לחלוטין – כדי להביע את הכמיהה שהיא תעורר ואת השמחה שהיא תביא, וכדי לתת ביטוי לקול שאיפתה הנשגבת של הבריאה.

הדרן

השירה הידועה ביותר מעשרת שירות הגאולה היא שירת הים שאותה שרו משה ובני ישראל בעת חציית ים סוף. אנו אומרים את השירה הזו בכל בוקר בתפילות הבוקר שלנו וקוראים אותה בציבור בבית הכנסת פעמיים בשנה. ביום השביעי של פסח (יום השנה לקריעת ים סוף ולחיבור שירת הים) וכן בשבת שירה – אחת השבתות של אמצע החורף במהלך המחזור השנתי של הקריאה בתורה.

שירת הים היא שירת הלל לאלוקים על נס הגאולה שגאל את ישראל כשחצה את ים סוף לשניים – "וייבקעו המים, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כא-כב) – והטביע בים את המצרים שרדפו אחריהם. השיר מבטא את כמיהת עם ישראל שאלוקים יוליך אותם לארץ מולדתם וישכון בינותם בבית המקדש. השירה נחתמת בהתייחסות לגאולה הסופית שבה "ה' ימלוך לעולם ועד".

למעשה ישנם שני נוסחים של שירת הים, הנוסח הגברי והנוסח הנשי. לאחר שמשה ובני ישראל שרו את שירת הים לקחה "מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים, שירו לה' כי כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים...".

הגברים שרו, ואחריהם שרו גם הנשים. הגברים שרו, ולאחר מכן שרו הנשים, רקדו והיכו בתוף. הגברים שרו – שרו את שמחתם על הצלתם, שרו על כמיהתם לגאולה שלמה יותר – אך דבר-מה היה חסר, דבר-מה שרק שירת אישה יכולה להשלימו.

רגש ואמונה

מרים, אחותם הבוגרת של משה ואהרון, ניצחה על ההדרן הנשי לשירת הים. הייתה זו מרים, ששמה פירושו "מרירות" ושנקראה כך כיוון שבשעת הולדתה נכנסו בני ישראל לשלב הקשה ביותר של גלות מצרים; מרים, אשר כשהניחו את משה הקטן בסל על גדות הנילוס עמדה מרחוק מתוך דאגה לשלומו – "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו" (שמות ב, ד).

שכן הייתה זו מרים, בעלת הבאר העמוקה של הרגש הנשי, שחוותה באמת את מר הגלות והרדיפות. מרים אף הייתה זו שניצבה ושמרה לבדה על התינוק הרך שבתיבת הגומא על גדת הנילוס רחב הידיים – שניחנה ביכולת נשית לסובלנות, שקידה ותקווה – מרים, ששמרה בערנות בלתי פוסקת על מי שעתיד היה להיות גואל עם ישראל.

דמות האישה הצעירה הניצבת על משמרתה בסבך קני הסוף שעל גדת הנילוס, כשהתקווה לגאולה כנגד מר הגלות ממשיכה לחיות בליבה – דמות זו מזכירה את דמותה של אם-שומרת אחרת – דמותה של רחל. כפי שתיאר זאת הנביא ירמיהו, רחל בוכה על סבל ילדיה שבגלות, בקברה הבודד על הדרך המובילה מבית-לחם לירושלים. רחל חשה בעומק כאבנו, יותר מן המנהיגים והאבות הזכרים. מה שיביא לבסוף את הגאולה יהיה התערבותה של רחל בפני אלוקים למעננו לאחר שהתערבותם של הגברים נכשלה.

מרים ומקהלתה הביאו לשירת הים את עוצמת הרגש ואת עומק האמונה הייחודיים למין הנשי. הנשים חוו את מר הגלות בחריפות רבה יותר מן הגברים, אולם אמונתן הייתה חזקה יותר ובת קיימא. לפיכך הייתה כמיהתן לגאולה נוקבת יותר, אך גם שמחתן על הגאולה המתקרבת ושאיפתן להגשמתה הייתה גדולה יותר.

כיום

גדול המקובלים הרב יצחק לוריא כתב שהדור האחרון שלפני ביאת המשיח הוא הגלגול החוזר של דור יציאת מצרים.

כיום, כשאנו עומדים על סף הגאולה הסופית, האישה היא שוב מי ששירתה נוקבת ביותר, שהתוף שלה חדור תקווה רבה יותר, שהמחול שלה הוא השמח מכולם. כיום, כמו באותם ימים, הגאולה תתממש בזכותן של נשים צדיקות. כיום כאז, כמיהתה של האישה למשיח – כמיהה שהיא עמוקה יותר מזו של הגבר, מעניקה השראה לכמיהתו של הגבר ומרוממת אותה – כמיהתה של האישה היא הזמירה העיקרית במנגינת הגאולה.

 

מעובד ממשנתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
4 תגובות
1000 תווים נשארו
יהודית 9 ינואר 2014

ורד
נראה לי שהאיסור לשמוע קול אישה דווקא מקבל חיזוק מהמאמר הנ"ל
שבדיוק בגלל הכח הנשי המופלא, שבשירה עוד יותר פורץ ועולה
אסור לגבר לשמוע קול אישה
כי זה מעורר למשהו עמוק ופנימי
לעומת זאת להיפך- מותר
לאישה מותר לשמוע גבר שר- כי אין לו את העוצמות שלנו...

ועוד משהו, שימי לב שהם לא שרו יחד- אלא בנפרד
למרות שהיה זה לפני מתן תורה השב

אנונימי nizan 24 אוגוסט 2010

תודה:) מעניין מאוד (לא קראתי הכל אני אחזור לזה)
כל הכבוד!! השב

דבורה 15 מרץ 2010

לורד אולי הן שרו בנפרד?
לא מחייב שהגברים שמעו אותם.
וחוץ מזה כמדומני היה זה לפני מתן תורה. ועד אז לא היה האיסור של שירת נשים בפני גברים.

בכלל אני חושבת שאם צדיק כרבי מליובאוויטש ראה לנכון להדגיש מעלת הנשים בשירה הרי שיש לנו על מי לסמוך
שיהי' לך יום נפלא. השב

ורד 4 פברואר 2009

אז למה אסור לגבר לשמוע אשה זרה שרה זה קצת נוגד את ההלכה.אני לא מבינה מצד אחד אסור לנשים לשיר כי זה לא צנוע או לא מקובל מבחינת ההלכה מכל מיני סיבות ומצד שני אתם גאים להציג את הכח הטמון באישה בזמן שירה.משהו לא ברור זקוקה להסבר השב