כתוב לנו

ויקהל או פקודי? גם וגם

ויקהל או פקודי? גם וגם

ישנם רגעים בהם היחיד צריך לקחת אחריות.

 דוא"ל

בתאריך העברי כ"ז באדר אנו מציינים יום עצוב. ביום זה, בשנת 1992, עבר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן – "הרבי מליובאוויטש" – שטף דם מוחי שנטל ממנו את יכולת הדיבור. הרבי מעולם לא התאושש משטף דם זה.

ביום זה, נדם הקול שעודד, חינך והשפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם, יהודים ולא-יהודים כאחד.

כפי שחינך אותנו הרבי, עלינו לפנות אל פרשת השבוע כדי למצוא נוחם ועידוד. מפעים לראות, שפרשת השבוע מביעה מסר חד וברור בהקשר ליום זה, וכן מבהירה את מה שרבים רואים בחב"ד כ"חוסר מנהיגות".

פרשת השבוע מחברת שתי פרשיות שונות: פרשת "ויקהל" ופרשת "פקודי". פעמים רבות הצביע הרבי על כך ששמות אלו מביעים שני מסרים מנוגדים: פירוש המילה "ויקהל" הוא קיבוץ, כינוס וקהילה. משה רבינו כינס את כל היהודים ועמם הוא יצר קהילה. בדיוק כמו בנישואין, הקהילה היא לא רק חיבור של כמה וכמה יחידים; היא יוצרת מציאות אחת חזקה יותר, נעלית יותר. היהודים כולם, כל אחד ואחת מאיתנו, הם בעצם חלק מגוף גדול יותר – מן העם היהודי. מאוחדים ומעורבים זה בזה.

לאחר שאנו מודעים למעלת ה"ויקהל" והקהילה, אנו פונים אל הלקח של פרשת "פקודי". המילה "פקודי" פירושה ספירה ומניין, ובפרשה זו אנו לומדים כיצד משה רבינו מנה את כלי המשכן, כל אחד בנפרד. לא די במניין הכולל; לכל יחיד ויחיד חשיבות בפני עצמו. כך גם באומה היהודית: אלוקים חנן כל יהודי ויהודיה באישיות וכשרונות מיוחדים – והוא או היא חשובים בפני עצמם, לא רק כחלק מהעם כולו אלא כעולם מלא. כדי לבנות את המשכן, שם תשרה שכינתו של ה', אנו זקוקים הן ל"ויקהל" והן ל"פקודי" במידה שווה.

בשנת 1950, הרבי הוכתר כמנהיג תנועת חב"ד-ליובאוויטש. על-אף שלתנועת חב"ד היה עבר מפואר – ההווה באותם ימים לא היה מרשים במיוחד, ועל-אחת-כמה-וכמה שהעתיד לא היה נראה מזהיר. התנועה המפוארת הזו כמעט ונמחקה כליל על-ידי הגסטפו הנאצי ואנשי הק.ג.ב.. בית הכנסת "הגדול" של חב"ד, שם התיישב הרבי, לא יכול היה להכיל למעלה מ150 איש!

במשך העשורים הבאים פיתח הרבי את חב"ד והפך אותה לאחת מן התנועות היהודיות הגדולות ביותר בזמן המודרני. הוא עשה זאת באמצעות "ויקהל" – אחדות העם היהודי. הוא דיבר אל העם כמציאות אחת. הרבי דיבר בשפת הנשמה, ונשמות מכל רחבי העולם שמעו את קריאתו ונהרו באלפיהם לבית הכנסת של הרבי, שרק הלך והתרחב עם השנים. אז, הסיר הרבי שכבות של כתמים וחלודה, וחשף נשמות יהודיות מאירות כיהלומים.

לא אשכח כיצד עמדתי ב"התוועדות" – התכנסות ציבורית במחיצתו של הרבי. לבי עדיין כואב כשאני נזכר בתחושת ה"ויקהל", עומד בין אלפי יהודים ש"איבדו" את זהותם, כשרונותיהם, הרגשות האנוכיים ונדבקו באוירת הקדושה והטהרה שנשגבה ממציאותם. אין זה סיפור ששמעתי מאבי, סבי או אגדה מדורות עברו או מארצות רחוקות – ראיתי זאת במו עיני. חשתי זאת בתוככי נשמתי.

היתה זו תחושה מרוממת ונעלית, אך על-מנת לגלות את השכינה האלוקית עלינו לעבור כעת למצב של "פקודי". הצעד הבא הוא לקחת את המסר הנשמתי של הרבי ולתת לו לחדור אל תוך האישיות שלנו, לאפשר לו להתבטא בכשרונות שהעניק לנו הבורא. לא להתרומם ולשכוח את המציאות שלנו. הלהט, האש של הרבי, צריכים להיות הניצוץ שיגרום למיליוני הצבעים בפסיפס של העם היהודי, להאיר ולזרוח.

לא ייאמן, אך את המשא הציבורי האחרון שלו נשא הרבי בפרשת ויקהל. בשבוע שלאחר-מכן, בפרשת פקודי, נדם קולו של הרבי. את קולו אנו יכולים לשמוע כעת בקולותיהם של כל אחד ואחת מחסידיו ומעריציו שחיים עם המסר של הרבי, ומצפים בדריכות להתראות עמו שוב, בביאת המשיח.

נפתלי סילברברג
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו