הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

קהילה מושלמת של אנשים לא מושלמים

קהילה מושלמת של אנשים לא מושלמים

 דוא"ל

פרשת ויקהל (שמות לה, א – לח, כ) ופרשת פקודי (שם, לח, כא – מ, לח) מלאות בשאלות ובסתירות. החידה הראשונה היא מדוע בכלל קיימות הפרשיות הללו, שכן נדמה שתוכנן מיותר לחלוטין.

התורה מאוד חסכנית במילים: מצוות שפרטיהם מופיעים בעמודים רבים בתלמוד מופיעים בתורה בתור משפט יחיד או מילה בודדת, או אפילו באמצעות אות אחת יתרה. אך כאשר מדובר במשכן שהקימו בני ישראל במדבר סיני, התורה חורגת ממנהגה ומרחיבה בנושא זה.

ראשית כל, בפרשות תרומה ותצווה כבר קיבלנו תיאור מדוייק של כל אחד מתריסרי מרכיביו של המשכן, כפי שרשום בדיוק רב בהוראות שנתן ה' למשה. אך בפרשת ויקהל ופקודי אנו מקבלים את כל הפרטים פעם נוספת בסיפור הבניה בפועל של המשכן. מה שמדהים זה ששני התיאורים הללו כמעט זהים! ההבדל הממשי היחיד הוא שבדיווח הראשון – כאשר האלוקים ציווה את משה – כל תיאור נפתח במילה "ועשית...", ואילו בדיווח השני, בעת הבניה בפועל, התיאורים מתחילים כולם במילים "ויעשו..."

המשכן הוא אב-הטיפוס של משכן לה' בעולם הפיזי אשר הקמתו היא משימתנו בחיים. לפיכך כל פרט חשוב. אבל מדוע פעמיים? האם התורה לא יכלה להסתפק באמירה "ובני ישראל עשו כאשר ציווה אותם האלוקים"?

מדוע מתסכל שיש לנו מוח

העובדה שיש לך שכל פירושה שלא זו בלבד שאתה יודע כיצד הם הדברים, אלא אתה אף מבין כיצד הם צריכים להיות. מה שאומר שכל הזמן תהיה מודע לכך שהדברים אינם כפי שהיו צריכים להיות.

בני אדם – שלרובם יש שכל – מתמודדים עם התסכול הזה בדרכים שונות. יש ההופכים ל"אקדמאים", כלומר, הם מתרכזים באופן בו הדברים היו צריכים להיות ומעמידים פנים שהם אכן כך. אלה אשר מסיבה כלשהי (לרוב קשורה לעבודתם) נאלצים לעסוק באופן שבו הדברים הם בפועל, מנסים לא לחשוב על האופן בו הדברים היו צריכים להיות. כיוון שאף אחת מן הגישות הללו לא יכולה להחזיק מעמד 100% מן הזמן, בני האדם סובלים מרמת לחץ גבוהה יותר מזו של פרות, לדוגמה.

מצב זה הוביל את בני האדם להמציא, מחד גיסא, כל מיני תרופות להקלת לחצים, ומאידך גיסא – כל מיני שיטות כדי לסלק את השכל או לפחות להקהות אותו. וחבל, שכן זה נהדר שיש לנו שכל בריא לחוות את הלחץ.

זהו הלקח המרומז בפרקים ה"מיותרים" של פרשות ויקהל ופקודי.

הרבי מליובאוויטש זצ"ל מבאר כי התורה רצתה להדגיש שתמיד יהיו קיימות שתי גרסאות לביתו של ה' עלי אדמות: הגירסא האידיאלית, כפי שה' חזה אותה ותיאר אותה למשה, והגירסא הממשית, כפי שהוא נבנה הלכה למעשה בחיינו הפיזיים ואף מחוצה להם.

האם משמעות הדבר היא שאלוקים ביצע ויתורים? שהחזון שלו עשוי להידלל נוכח המציאות? אבל הרי בתורה שתי הגרסאות מופיעות בדיוק מרשים! במילים אחרות, מעניקים לנו את הכוח ומצפים מאתנו ליצור מחדש את האידיאל השמימי בשלמותו, עד לפרט האחרון, בתוך העולם החומרי.

ליצור מחדש – לא לשכפל. אלוקים לא רוצה שנתמיר את החומר הפיזי ונהפוך אותו לרוח נטולת הוויה מוצקה. הוא רוצה שנעשה את העולם הפיזי לכזה שמקדם בברכה את נוכחותו (של אלוקים) ומאפשר אותה בתוכו.

להיות אנושי פירושו לעולם לא לחדול מן המאמץ לתרגם את האידיאל אל הממשי. לעולם לא נוכל לסלק לחלוטין את הפער שבין החומר לרוח, אך אנו יכולים לעשות יותר מכך: ביכולתנו להפוך את חיינו לגרסא הפיזית של החזון האלוקי. חיי אנוש הם ניסיון להשיג את הבלתי אפשרי – ניסיון שנכשל, ובהיכשלו משיג דבר-מה גדול אף יותר.

אם אתה חש לחץ, סימן שפעלת נכון.

החידה השנייה – כותרות בטרנספוזיציה

החידה השנייה של פרשות ויקהל ופקודי קשורה לשמות שבהם הן נקראות ולסתירה-שלכאורה בין שמה של כל פרשה לבין תוכנה.

עבור הקורא המזדמן, השמות בהם נקראים 54 הפרשות בתורה נראים מקריים למדי: כמעט כל פרשה נקראת במילה הראשונה או השניה המופיעה בה. אך משנת החסידות, הרואה כל אירוע ותופעה כדבר הנעשה בהשגחה העליונה, דוחה את רעיון ה"מקריות." יתירה מכך, החסידות מלמדת ששמו של אובייקט בלשון הקודש מהווה את נשמתו ומהותו של החפץ. ובנוסף לכך, משמעות המילה "תורה" היא הוראה. כלומר לא קיים בתורה שום דבר שאינו מלמד ומורה על משהו. מכך מסיק הרבי שאין ספק שלא יכולה להיות שום "מקריות" בדבר שמותיהן של הפרשות.

בהתוועדויות (התכנסויות חסידים) אותם נהג הרבי לערוך, הוא היה מדבר לעתים תכופות על שמה של פרשת השבוע וממחיש כיצד שמה של הפרשה אכן מכיל את תוכן הפרשה וכיצד באמצעות שילוב המרכיבים האחרים בלוח השנה היהודי שמתרחשים באותו זמן, ניתן ללמוד שפע של מידע והוראות לחיי היומיום שלנו.

ויקהל משמעותו "התכנסות" ו"קהילה", ואילו המילה "פקודי" קשורה להתפקדות של פרטים ולאינדיבידואליות. כך ששתי הפרשות הללו, אשר מופיעות בתורה בזו אחר זו ובשנים מסוימות אפילו מתחברות יחדיו ליצירת פרשה אחת, מבטאות את הקונפליקט, האינטראקציה והפרדוקס של שני המרכיבים הללו של הנפש האנושית: א) הצורך שלנו והתשוקה שלנו להתחבר יחד תחת זהות קהילתית אחת; ב) הצורך והתשוקה שלנו לזהות אינדיבידואלית הנבדלת משל אחרים וייחודית לנו.

אולם הדבר המדהים ביותר באשר לפרשות ויקהל ופקודי אינו ששתיהן מקבלות חשיבות שווה בתורה, לא שהן מופיעות בקירבה כה גדולה זו לזו בתורה, ואפילו לא שהתפיסות הללו הדיכוטומיות-לכאורה מתמזגות לעתים קרובות ויוצרות פרשה אחת הנקראת "ויקהל–פקודי". הדבר המדהים ביותר באשר לשני שמות הפרשות הללו הוא, שמתקבל הרושם כאילו הן החליפו מקומות.

אם נביט אל מעבר לשמות אל תוכנן של הפרשות, נגלה שתוכן הפרשה אשר נושאת את השם "ויקהל" הייתה נראית כמתאימה ביותר לפרשת "פקודי", בעוד שתוכנה של הפרשה הנקראת "פקודי", דומה כי היא מבקשת להיקרא בשם "ויקהל"!

פרשת ויקהל פותחת ומספרת כיצד משה כינס את העם כדי לצוות עליהם לשמור את השבת ולעשות משכן לה'. כינוס זה מעניק לפרשה את שמה (ויקהל פירושו "ויכנס" וקשור גם למילה "קהל", כלומר, "קהילה"). אבל שאר הפרשה מלא בפרטי הקמת המשכן. כל אחד מתריסרי המרכיבים של המשכן נרשם ומתואר בצורה אינדיבידואלית: כיסוי הגג, לוחות הקיר, שקעי היסודות, העמודים, התפסים, הווילונות; ארון הקודש, השולחן, המנורה, שני המזבחות ואפילו הכיור וכנו. התורה מפרטת את ממדיהם המדויקים של המרכיבים הללו, את החומרים מהם היו עשויים, את פרטי עיצובם.

פקודי פירושו "חשבונות" והפרשה פותחת בהצהרה, "אלה הם פקודי המשכן..." השורש האטימולוגי של פקודי – "פקד" – פירושו לספור, לזכור ולמנות – כולם ביטויים למושג של חלוקה לפרטים, של מתן תשומת לב מיוחדת לפרטים. (והרי המילה "פקיד" מתארת בימינו את תפקידו של הבירוקרט העוסק בניהול אינספור פרטים). אולם בעוד פרשת פקודי כוללת פרטים של הקמת המשכן (ליתר דיוק, את פרטי גלימות הכוהנים), הרי חלק גדול מן הפרשה מוקדש לבניית המשכן. בפרשת פקודי מסופר בתורה כיצד המרכיבים הרשומים ומתוארים בפרשת "ויקהל" הורכבו יחדיו ויצרו משכן, וכיצד ההשגחה העליונה באה לשכון במבנה לאחר שהושלם. אכן, חלקי המשכן – אף שכל אחד מהם עוצב בהתאמה מושלמת להוראות שניתנו ממעל, לא יכול היה לשכן בתוכו את ההשגחה העליונה עד שחוברו והפכו קולקטיבית למשכן השלם.

במילים אחרות, פרשת ויקהל עוסקת בטבעם האינדיבידואלי של חלקי המשכן, ואילו פרשת פקודי מתארת כיצד חברו להם חלקים אלה כדי ליצור מבנה גדול יותר – ההפך הגמור מפירוש שמה של כל אחת משתי הפרשות אלו!

חמישה שיעורים

לסיכום:

1) התורה כוללת פרשה הנקראת "ויקהל" ופרשה הנקראת "פקודי".

2) בשנים מסוימות מחברים אותן ויוצרים פרשה שנקראת ברצף ואשר נקראת "ויקהל–פקודי".

3) בשנים אחרות, שתי הפרשות הללו מהוות שתי פרשות נפרדות אשר נקראות בשבועות נפרדים.

4) המילה "ויקהל" פירושה "קהילה", אך תוכן פרשה זו עוסק בערכה של האינדיבידואליות. המילה "פקודי" פירושה "אינדיבידואליות", אך תוכן הפרשה עוסק ביתרון שבאחדות ואינטגרציה.

5) פרשת ויקהל באה ראשונה בתורה ואחריה – פרשת פקודי.

כל אחד מן הניואנסים הללו, אומר הרבי, הוא משמעותי. כל אחד מהם מאיר את מערכת היחסים שבין זהותנו האינדיבידואלית לזהותנו הקהילתית:

השיעור הראשון: יש לנו שתי זהויות ואנו זקוקים לשתיהן.

העובדה שבתורה מופיעות שתי פרשות, האחת נקראת ויקהל והשנייה פקודי, פירושה שהצורך שלנו בקהילה ושאיפתנו להיבדלות אינדיבידואלית שניהם גם יחד מרכיבים חשובים ורצויים בנשמה האנושית.

השיעור השני: אנו יכולים וצריכים השיג סינתזה של שתיהן.

אם ויקהל ופקודי היו מופיעות בתורה כשתי פרשות נפרדות בלבד, הדבר לא היה אומר שאמנם שתיהן חיוניות אך לכל אחת מהן זמן ומקום משלה; שישנם זמנים בהם צריך להדגיש את הקהילתיות שבנו (עד כדי שלילת האינדיבידואליות), ולעומת זאת יש זמנים בהם צריך דווקא לחזק את האינדיבידואליות ולתת לה ביטוי מפורש (גם אם היא מפריעה לנטייה הקהילתית). לא היינו יודעים שניתן למזג בין השתיים.

העובדה שבשנים מסוימות מצרפים את הפרשות ויקהל ופקודי לפרשה אחת, מלמדת אותנו שאנו מסוגלים וצריכים להגיע לסינתזה של השתיים: קהילה שאינה מסה אנונימית אלא קהילה של אינדיבידואלים, שכל אחד ואחת מהם תורמ/ת את אישיותו ויכולותיו/ה הייחודיות לטובת המטרה הקהילתית, כאשר הקהילה בתורה מספקת את המסגרת שבתוכה יכול כל אחד לשאוף לטוב ביותר שהוא או היא מסוגלים אישית להגיע עליו.

השיעור השלישי: עלינו לטפח גם כל אחת מן השתיים כדבר בעל ערך בפני עצמו.

מצד שני, אם הפרשות ויקהל ופקודי היו מופיעות אך ורק בצורתן המשותפת, משמעות הדבר הייתה שהיעד הרצוי היחיד הוא השגת איזשהו איזון בין שני הדחפים המנוגדים הללו – איזון שעשוי בהחלט לכלול התפשרות על האחת או על השנייה (או על שתיהן גם יחד). אולי יש לאינדיבידואליות שלנו ערך רק במובן זה שהיא תורמת בדרך כלשהי לקהילה; או שאולי תפקידה היחיד של הקהילה הוא להעניק את המסגרת לפיתוח האינדיבידואל. לא היינו יודעים שכל אחת מן השתיים היא גם מטרה בפני עצמה.

העובדה שהפרשות ויקהל ופקודי מופיעות בתורה גם כשתי פרשות נפרדות, מלמדת אותנו כי בנוסף למטרה של מיזוג בין השתיים – בין קהילתיות לבין אינדיבידואליות – הרי כל אחת מהן מהווה גם תכלית חשובה בזכות עצמה. מושלמות ברמה האינדיבידואלית, יש לה ערך בנפרד מן האופן בו היא תורמת לטובת הכלל; ויצירת קהילה מהווה אף היא מטרה בפני עצמה, שכן היא מהווה מצב הוויה הגדול מסכום כל חלקיו הבודדים.

השיעור הרביעי: כל אחת מורכבת מן השנייה.

ראינו כיצד קהילה ("ויקהל") ואינדיבידואליות ("פקודי") מייצגות כל אחת מטרה רצויה, וכיצד אפשר למזג אותן וליצור מודל שלישי, קהילה של אינדיבידואלים ("ויקהל–פקודי"). אבל התורה מרחיקה לכת אף יותר. היא אומרת לנו, שאפילו כאשר כל אחת מן השתיים נחשבת למטרה בפני עצמה, הרי השתיים כרוכות זו בזו ללא הפרד.

זהו השיעור שאפשר להפיק מן העובדה שתוכן פרשת "ויקהל" הוא טבעם של דברים אינדיבידואליים, ואילו פרשת "פקודי" מכילה את תיאור הדרך שבה חלקים שונים מתחברים והופכים לשלמות גדולה יותר. התורה מספרת לנו, שאפילו כאשר המטרה היא רק יצירת קהילה מושלמת, הרי הקהילה המושלמת ביותר היא קהילה המורכבת מאינדיבידואלים אשר מחוברים לגמרי עם האינדיבידואליות שלהם ונותנים לה ביטוי (כפי שפרשת "ויקהל", אפילו כפרשה בפני עצמה, מורכבת מחלקים שהם לגמרי אינדיבידואליים). כמו כן אומרת לנו התורה, שאפילו כאשר המטרה היא אך ורק הגשמת הפוטנציאל האינדיבידואלי, הרי אינדיבידואל יכול לממש את ייחודיותו בצורה אופטימאלית אך ורק כחבר בקהילה (כפי שפרשת פקודי כוללת יצירה של קהילה).

השיעור החמישי: אינדיבידואלים בלתי מושלמים יוצרים קהילה מושלמת.

נשאלת השאלה: איזה צריכה לבוא קודם?

ההיגיון מכתיב לכאורה, שהתפתחות אינדיבידואלית ("פקודי") צריכה לבוא קודם, לפני בניית קהילה ("ויקהל"). קודם כל צריך את החלקים ורק לאחר מכן אפשר לחברם ולהפוך אותם לגוף גדול יותר. לכן, דומה שהדגש הראשון צריך להיות על ליטוש האינדיבידואל והפיכתו למושלם יותר, ולארח מכן יכולים לשזור את האינדיבידואלים המושלמים הללו לכדי קהילה אידיאלית.

אולם התורה מציבה את פרשת ויקהל לפני פרשת פקודי, ובכך מלמדת אותנו, שההפך הגמור הוא הנכון. כפי שמסכם הרבי: מטרתנו הראשונה היא להביא אנשים יחד, ללא קשר למצבם האינדיבידואלי. שלמות אישית תגיע לאחר מכן, כשהיא זוכה לטיפוח הודות לאהבה ולאחווה שאנו מגלים זה כלפי זה.
מעובד ממשנתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, על-ידי ינקי טאובר
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.