הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

אתם לא יכולים לעצור את העולם ולרדת

אתם לא יכולים לעצור את העולם ולרדת

אין ברירה, תמשיכו לרוץ - אבל שימו לב להיכן אתם רצים

 דוא"ל

האם זה רק אני, או שהחיים באמת נותנים הרגשה של ריצת מרתון? אני מתכוון לכך לא רק מן הבחינה שאני באמת, הלכה למעשה, רץ כל הזמן ממשימה אחת לשנייה, אלא גם במובן זה שהדרישות ממני נדמות כאינסופיות ולא רואים כלל את קצה המנהרה. אני חש שככה זה בחיים שלי, ואני רואה סימנים לכך בחייהם של ידידיי, של חברים בקהילה שלי ושל שכנים שכניי.

יום אופייני הוא מתיש כל כך שזה מטריף ממש.

התינוק שזה עתה נולד מתעורר בתרועה הדומה ליריית הפתיחה של ריצת המרתון. ארוחת בוקר, הלבשת ילדים ושליחתם לבית הספר, להתפלל, ללמוד את שיעורי התורה היומיים שלי, להצטרף לפגישה על כוס קפה כדי לעזור למישהו השרוי במשבר, ללכת לפגישה עם מישהו אחר בקשר לתמיכה בעבודת חב"ד, לחזור למשרד כדי להחזיר טלפונים, לשלוח מכתבי תודה בדואר ובדוא"ל, לעצור בבית לחטוף משהו לאכול, לחזור למשרד כדי לנסות לסחוט עוד כמה דקות עבודה, לאחר מכן לצאת לאסוף את הילדים מבית הספר, להתפלל תפילת מנחה, להתפלל שאין פקקי תנועה, להגיע הביתה, לאכול, לעזור בשיעורי בית – והם שונים אצל כל ילד – לבחון, לקרוא, לחזור על חומר; לאחר מכן מגיע שעת המקלחת, לעבור על ראשי הפרקים לשיעור, להשכיב את הילדים, לתת להם עוד לגימת מים כדי שיישארו במיטות, לרוץ חזרה לבית חב"ד להעביר שיעור, לרוץ חזרה הביתה, להגיד שלום לאשתי, להתפלל תפילת ערבית – לקרוס לתוך המיטה. אהההההההההה!!!

למחרת בבוקר: הכל מתחיל מחדש. בלי לעצור. כמובן, כמה מן הפרטים צריכים להשתנות. בימי שישי מתווסף ממד של הכנת אוכל וכו'. הייתם חושבים שיום ראשון יהיה יום חופשי, שונה, אבל לא, גם ביום ראשון יש מטלות. ויש גם מסיבות ילדים, מסיבות חברים, קניות מזון וכו' וכו'. מזל שאני חולק את הנטל הזה עם אשתי – אנחנו רצים את המרתון הזה ביחד – אבל זה לא הופך אותו לחלק יותר.

אם בנקודה זו אינך יודע על מה אני מדבר, מן הסתם אנו חיים על כוכבי לכת שונים. אני בטוח שיכולתי לקחת (עוד) קורס בניהול זמן ולארגן טוב יותר את מה שאני עושה, אבל הדבר לא יוריד את הריצות הבלתי פוסקות, אלא רק יפחית את תחושת הלחץ הכרוכה בהן.

אני מאמין שמשפחות צעירות רבות, אם לא כולן, רצות גרסא כלשהי של ריצת המרתון הנ"ל. לבעלים (כשהם קיימים בכלל בנישואין) יש את התפקידים שלהם, ולנשים יש את המטלות שלהן, אך אם אין באפשרותכם לשכור עזרה כדי להקל על חלק מן המשא, או לשכור שירות מוניות משל עצמך, אזי זוהי המציאות היומיומית.

אנו בוחרים לשלוח את ילדינו לבית הספר היהודי השוכן במרחק של כ-40 דקות נסיעה מביתנו, עובדה שמשמעותה הסעות ואיסופים הצורכים זמן רב, אך משפחות שאין להן נסיעה כל כך ארוכה עד בתי הספר של הילדים, לרוב ממלאות את הזמן ש"נחסך" ככה בשיעורי מחול, כדורגל, החלקה על הקרח, פיתוח קול, פסנתר או פעילויות אחרות שמחוץ לכותלי בית הספר.

הנקודה היא, שלא משנה מי אתה, היכן אתה מתגורר או מה משלח ידך, אתה חי גירסה כלשהי של מרתון החיים. זה נותן הרגשה שאנו פשוט תמיד רצים, רצים, רצים. אשתי ואני שוחחנו על כך יום אחד, על העובדה שלמרות שאנו חיים יחד וחולקים בינינו מטלות, עבודות ותחומי אחריות ורואים זה את זה הרבה במהלך יום אופייני, הרי למעשה לא בילינו זמן ממשי זה עם זו כבר די הרבה זמן. אני יודע שזה לא בריא, וכי עלינו לפנות זמן לבלות זמן איכות זה עם זו, אך הרי זה פשוט יוסיף עוד דבר לרשימה הארוכה של דברים שאנו כבר עושים תוך כדי ריצה תמידית, לא?

בפרקי אבות ב, י, אומרים לנו חז"ל: "... ושוב יום אחד לפני מיתתך" (התחרט יום אחד בטרם תמות - כאילו גם לכך מוקצב זמן בלוח הזמנים שלנו) – כשהרעיון הוא, שמאחר שאינך יודע מתי תיפטר מן העולם, התנהג בכל יום כאילו הוא יומך האחרון, והדבר יעזור לך להישאר ממוקד במה שבאמת "שווה את הזמן שלך" ומה לא כל כך חשוב.

בתלמוד (ברכות כח, א) כתוב על כך, תוך השוואה בין אנשים שמתמקדים באלוקים ובתורה לבין הללו המתמקדים בתחומי החומר בלבד: "אנו רצים והם רצים. אנו רצים לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת ".

אני חושב שכוונת התלמוד היא, אם אוכל לומר זאת במילותיי שלי, שהחיים אכן עומדים להיות מרתון ותצטרך לרוץ רק כדי להחזיק מעמד. אך אם עליך לרוץ, אנא וודא שלפחות אתה רץ בכיוון הנכון. וודא שתכליתך מוגדרת בבהירות או שתגלה, חלילה, כי אתה רץ בכיוון הלא נכון ומבזבז את כל מאמציך. וודא כי אלוקים, לימוד תורה וקיום מצוות הן החלק העיקרי של מעשיך.

יש סיפור מפורסם הממחיש נקודה זו. אחד הרבנים החסידיים הגדולים ראה אדם רץ ושאל אותו, "לאן אתה רץ?" ועל כך השיב האיש, "אני רץ כדי להתפרנס". השיב הרבי, "איך אתה יודע שפרנסתך נמצאת מלפניך? אולי היא מאחוריך, ואם רק תאט את הקצב, היא תצליח להשיג אותך?!"

הנקודה היא, שמידה מסוימת של ריצה היא חלק בלתי נפרד מן החיים, אך כשאנו נתפסים תוך כדי ריצה, בואו לא נשכח מדוע אנו רצים ולהיכן אנו רצים.

שתהיה לכם ריצה מהנה ומשמעותית, ועשו שבוע זה לשבוע נפלא.

נחמיה שוסטרמן
הרב נחמיה שוסטרמן הוא שליח חב"ד בפידובי, מסצ'וסס
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
1 תגובה
1000 תווים נשארו
אלמוני הקודש 6 ספטמבר 2009

ב"ה שאנחנו במרתון מהסיבות הנ"ל ילדים, חינוך יהודי, שליחות, פרנסה=זה אומר שיש את מי לפרנס זה אומר שאתה לא ערירי. השב