הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

"אני עומדת לשתוק במשך חודש שלם"

"אני עומדת לשתוק במשך חודש שלם"

 דוא"ל

נדיר שאני מוצאת את עצמי ממש לא יודעת מה לומר. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל תעודה שהבאתי הביתה היה רשום "דברנית" בטור הצדדי. אפילו אבי כינה אותי מדי פעם "הפטפטנית". מילים מדוברות היו מאז ומתמיד אמצעי התקשורת הנבחר שלי. שאני מודאגת, אני מדברת על זה. כשאני כועסת, אני מבטאת את כעסי. כשאני שמחה, אני צועקת את זה. הדיבור הוא פשוט האלפא והאומגה שלי.

במשך שתים עשרה השנים האחרונות, "כישרון הפטפוט" שלי שירתני היטב כמחנכת. כשאין לי קהל פיזי, אני פונה לנייר ומעלה על הכתב את דבריי. מילים קשורות קשר הדוק אליי כאדם.

מקץ שלושים ושתיים שנים של זרם ווקאלי כמעט בלתי פוסק, שמהן את השנה האחרונה ביליתי עם גרון צרוד וכואב, גילתה רופאת אף-אוזן-גרון שלי שני פוליפים על מיתרי הקול שלי ורשמה לי תרפיה קולית וארבעה ימים של מנוחה מדיבור – ובכך הפכה אותי למעשה לאילמת למשך רוב אותו שבוע.

ראיתי זאת כהרפתקה, כאתגר. ילדיי ממש נכנסו לעניין והגיעו בריצה בכל פעם שמחאתי כפיים. במשך זמן זה אפילו העברתי שיעור רב עוצמה על "לגעת במהותנו הפנימית" לקבוצה בת חמש עשרה תלמידות, תוך שימוש בכרטיסי מצגת ובתנועות ככליי היחידים. הפלגתי דרך ארבעת הימים הללו באומץ ובכבוד, וחשתי בסופם כמנצחת.

חמישה שבועות מאוחר יותר – שבועות של התקדמות איטית שבה היו פזורים כמה אירועים מנחמים של גרון כואב – הרס"ר שלי – הממ... הרופאה שלי - התעלתה על עצמה ורשמה לי חודש שלם של מנוחה לקול, במאמץ לרפא את הנזק שגרמתי למיתריי בשנים רבות של שימוש יתר וניצול לרעה. אף שהכאב הפיזי דחפני לציית לפקודותיה, הרי ברגע זה הדבר נראה כמנה אחת גדולה של הבלתי-אפשרי.

באופן כללי, אני רואה את עצמי כנמצאת במסע תמידי למציאת מתג העמעום בראשי. אני נוטה להיטלטל בין שני קטבים: או שאני ממלאת את הזמן שלי באנרגיה ובפרודוקטיביות של מנכ"ל בכיר, או שאני קורסת כמו מסוממת. המחשבה לשבת בשקט שעות ארוכות ולהרהר ממש מלחיצה אותי. למרות שאני מפנטזת לעתים קרובות על ימים ארוכים עם רשימת "לעשות" ריקה שכל פריטיה בוצעו כבר, הרי לעתים קרובות עוד יותר אני שורפת את עצמי ברדיפה אחר החלום הזה ממש.

באופן כללי, אי-שקט זה בחיי – החשיבה, הריצה והעשייה – מוצא את דרכו לדיבור מסוג כלשהו. "אביגיל, אני כל כך לחוצה. הקשיבי מה קרה". "אמא, אני חייבת לספר לך איזו פגישה מדהימה שהייתה לי". "חזי, תוריד את הסכין הזה!" כיצד אני אמורה למיין את אלפי המחשבות הזורמות אצלי אם לא אוכל לעבדן באופן מילולי?

מאחר שתמיד הייתי אישה עם "מתח גבוה", הרי מעבר ממושך זה במסדרונות השקט די קשה לי. צוואר הבקבוק הזה, שבו אני מוצאת את עצמי, הוא כזה: הפוליפים הכואבים והנפוחים למעשה מתחננים ליותר שלווה, ליותר שקט, ואפילו אין לי מתג עמעום. אילו יכולתי לעבוד על השקטת חלק מן הרעש הפנימי שלי, אולי יכולתי לנסות לשתוק במשך החודש הקרוב.

ניסיוני מאשר את האמת שבפתגם העתיק, הגורס כי אלוקים לא נותן לנו יותר משאנו מסוגלים לקחת. אני מקבלת כי א) זהו ניסיון שנועדתי להיות מסוגלת להתמודד עמו, ו-ב) כל הסיטואציה הזו אורגנה בידי אלוקים בעצמי – זו דרכו לומר לי, "הורידי את הווליום, מותק. הגיע הזמן לנתק ולנסות גירסה אקוסטית".

יהיה הדבר כפי שיהיה, הרי ברגע זה אני שונאת את הגירסה הזו.

אני שונאת אותה משום שהייתי שרויה באשליה הנוחה שאני היא זו השולטת בעניינים, ואלוקים רק עוזר לי בכך. קל לדבר על קבלת רצון אלוקים בחיי, אך יישום אמונה זו הוא עניין שונה לחלוטין.

אני אמנם מכירה בפוטנציאל הצמיחה שבהתנסות כזו... אני ממש בעד צמיחה אישית. אך בו-זמנית, אני גם חוששת מתביעותיה של צמיחה כזו ומן השינוי שהיא עשויה להביא.

אני דואגת שעוצמת הדיבור של רוחי היא העיקר של מה שהופכני למי שהנני.

אני חוששת שבלי הקול שלי והזמזום במוחי, המזין את קולי, אני אגווע ואיעלם. אני מחבבת את מי שאני, ורוצה להוריד את הווליום שלי, פן אאבד את חלקיי הטובים ביותר.

תחומים בלתי ידועים אלה של עצמיותי הם אלה שמהם אני חוששת ביותר. חוששת ממה שאמצא מתחת לכל הרעש שלי.

אני זוכרת שבנעוריי ראיתי סרט תיעודי מדהים הנקרא "רודפי הסופות". הסרט הראה קבוצת מדענים שטסו למעשה לעין סופת הוריקן כדי ללמוד על טבע הסערה ולנבא את מסלולה. אני זוכרת כי צפיתי בצוות קושר את החגורות במושבים, לאחר מכן ראיתי כמה דקות של רעידות וטלטלות חזקות מאין כמוהן, ולאחר מכן – דממה מוחלטת. ברגע שהצליחו להגיע לתוך עין הסערה, הכל היה שקט. הטיסה פנימה והחוצה הייתה קשה מאוד, אך בפנים היה רגוע ושלו יחסית.

אני מתכוננת ל"המראה" לקראת השיעור הזה בשקט ובדממה, מתכוננת לטוס היישר לתוך עין ההוריקן הפנימית שלי. האתגר שלי הוא למצוא את קולי בלי להשתמש בקולי. אינני יודעת להיכן ייקח אותי החודש הבא, אלו דפוסים אלמד לראות או אלו תגליות אגלה בדרך. היכן שלא תהיינה, אני מתפללת שיהיה לי הכוח ללכת להיכן שאלוקים רוצה שאלך, ולהיות אמיצה מספיק, תוך כדי צמיחה, למצוא שקט בתוך הסערה.

שרה צדוק
שרה צדוק מתגוררת בבית-שמש עם בעלה וילדיה. היא מחנכת, דולה וכותבת בסגנון חופשי.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
2 תגובות
1000 תווים נשארו
אנונימי חיפה, ישראל 2 דצמבר 2009

קודם כל תודה על חלוקת פרטיים מחייך

לי יצא גם כן לחוות שתיקות אם כי מנסיבות שונות

רציתי לומר שלפי נסיוני הפן החיצוני של השתיקה זה ההימנעות מדיבור
והפן הפנימי הוא באמת שתיקה מרחשי המוח- ללא העזרות בשפת סימנים
וללא נסיון לייצור שיחות פנימיות עם אנשים ודימוי של סיטואציות

שמעתי והתנסתי בתעניות דיבור אך לקח (ולוקח )לי שנים להפנים את הנושא והיכולת להימנע מהחיוב שבדיבור
מאחל לך החלמה שלמה ושתיקה מועילה ומהנה השב

אושרית אאוקסבורג 29 יולי 2009

אכן לפעמים אנחנו נאלצים להקריב את הדבר הנתפס לנו כחיוני מכל.. מאחלת לך הצלחה בגילוייך את עצמך מעבר לקולות. השב