הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

לאן אנו ממהרים?

לאן אנו ממהרים?

במאמר נוגע ללב, אילנה מזרחי חושבת כמה קצרים הם החיים

 דוא"ל

"לא, אני לא רוצה את זה! אני רוצה את זה!" – משפט שגור מאוד שאומר ילדי הפעוט. הוא לא רוצה חולצה מסוימת, הוא רוצה אחת אחרת. לפעמים אני רוצה להרים את ידיי מרוב ייאוש ותסכול. בני הוא כל כך עיקש ובעל רצון חזק כל כך, אבל כמו שאומרים, "התפוח לא נופל רחוק מן העץ". ואני יודעת שלאמי היו אותן שיחות איתי לפני עשרים ושבע שנים. אנו מתקדמים ועולים במדרגות הלולייניות של החיים, אך אנו חוזרים על אותם הדפוסים ועושים את אותם דברים. אינני מטילה ספק בכך שלבני יהיו אותן שיחות עם בנו שלו בעוד כעשרים שנה, בעזרת השם.

ברוב הימים שבהם אני לוקחת את בני לגן, הוא רץ לשם בהתרגשות. אני חושבת לעצמי, "הזמן עובר כל כך מהר, הוא רק בן שנתיים וכבר הוא בורח ממני". לפחות בינתיים הוא רץ אליי כשאני באה לקחת אותו, אבל כמה זמן זה יימשך לפני שהיוצרות יתהפכו והוא יהיה כה עסוק שאצטרך לרדוף אחריו? כמה זמן ייקח בטרם הוא יחליט שהוא יודע יותר ממנו, או שכבר לא כיף לשהות במחיצתי? האם יבוא יום בעתיד הלא רחוק מדי שבו הוא יצעד כל כך מהר שלא אצליח להדביק אותו, וידבר כל כך מהר שלא אצליח להבין את דבריו?

במשך עשר השנים האחרונות התיידדתי עם אנשים שונים שגילם פי שלוש או ארבע מגילי. כשאני מבקרת אותם, אני מגלה שעליי לדבר לאט ובקול רם. הם רוצים לספר לי על חייהם, אבל לרוב הם רוצים שאקשיב להם כשהם מספרים לי על שנים ארוכות של חוכמה ושל סיפורים. נכון ששמעתי את אותם סיפורים שוב ושוב. אבל מן המכרים הללו קיבלתי מתכונים ולמדתי איך לתפור. הם לימדו אותי לקחי חיים שלא יסולאו בפז, ושעשעו אותי בסיפורים שאילו הייתי כותבת אותם, היו הופכים לרומנים רבי מכר. אני תמיד יוצאת מביקורים אלו כשאני עשירה יותר משהייתי כשהגעתי לשם.

האם שמתם לב שהעולם הולך ונעשה מהיר יותר? לאף אחד כבר אין זמן. אני לוקחת את בני לטיול רגלי נינוח ומוצאת את עצמי מזרזת אותו. אני רואה ילדים קטנים שלבושים כמו מבוגרים ושמכריחים אותם לשבת בשקט יותר מדי זמן. אני מתבוננת באנשים שמסכנים את חייהם בכך שהם עוברים באור אדום כדי לחסוך דקה שלמה. ואני שואלת את עצמי: "לאן אנו ממהרים כל כך? למה אנו דוחפים קדימה ורוצים לזרז כל דבר?"

לאחרונה ביקרתי ידידה שלי. היא באמצע שנות השמונים שלה. אני תמיד לוקחת אתי את בני הקטן ואנו קוראים לה בחיבה "סבתא". כשאני מבקרת את סבתא, עליי להזכיר לעצמי לדבר לאט ובקול. בפעם האחרונה שבה הלכנו לבקר אותה, היא אפתה לנו שתי עוגות – האחת לאכול בביתה והאחת לנסיעה הביתה. עיניה היו תמיד נוצצות ומלאות הומור ורוח נעורים, אך בפעם הזאת מצב רוחה של סבתא היה קצת ירוד. היא הודתה בפניי שהיא קצת מדוכדכת. כשהיא מבקרת את בני משפחתה, הם מדברים כל כך מהר, כך התלוננה בפניי, והם לא מניחים לה להיות מעורבת בחייהם. לאיש אין זמן בשבילה. היא מרגישה כמו סמרטוט ישן, כך הודתה בפניי – כזה ששומרים אותו באיזו פינה נידחת. הביקור הזה כל כך העציב אותי, כי סבתא היא תיבת אוצרות מלאה הממתינה שיגלו אותה.

פסיכיאטר חסידי מפורסם סיפר על אדם שפעם התייפח בהיסטריה ביום כיפור. האנשים שהיו סביבו שאלו, "למה אתה בוכה כל כך הרבה?"

הוא השיב, כשהוא קורא מתוך סידור התפילה ליום כיפור, "מעפר באת ואל עפר תשוב". זה כל כך מדכא.

"זה נכון", כך השיבו לו, "אבל יש לך משהו נפלא בין שני אלה – קוראים לו חיים".

מאז הביקור שלי אצל סבתא, התחלתי לראות דברים באור שונה. החיים כל כך קצרים ואנו נמצאים כאן לזמן כל כך קצר. אני שואלת את עצמי שוב, "לאן אנו ממהרים כל כך? האם הזמן לא רץ קדימה מספיק מהר מבלי שנצטרך לזרז אותו עוד יותר? אני מבינה שלא חיים לנצח. אם לא אקח את הזמן לבלות כעת במחיצת האנשים המבוגרים ממני, מה אעשה כשהם ילכו לעולמם? ואם לא אקח עכשיו את הזמן לבקר אותם ולשהות במחיצתם, האם מישהו ייקח את הזמן לבקר אותי ולהיות אתי כשאזדקן?"

אילנה מזרחי
אילנה מזרחי נולדה בקליפורניה ובעלת תואר מאוניברסיטת סטנפורד. היא מתגוררת בירושלים עם בעלה וילדיה.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.
סדר לפי:
תגובות (1)
14 מאי 2008
דמעות בעיניים
כמה שהכתבה הזו נכונה. לאן אנחנו ממהרים? מדוע אנו רצים אחרי יום האתמול? הגיע הזמן לעצור ולחשוב על האנשים היקרים לנו, וגם על הקשר שלנו עם האלוקים.
גיתית ד.