כתוב לנו

המדקדק והמו"ל

המדקדק והמו"ל

Rabbi Elijah Levita - Bahur (5229-5309; 1469-1549)

 דוא"ל

רבי אליהו בן אשר הלוי "בחור", שהיה תלמיד חכם גדול וחוקר לשון הקודש, נולד לפני 500 שנה, בעיר הגרמנית נוישטט הסמוכה לנירנברג.

כבר בימים ההם "הצטיינו" הגרמנים בשנאתם העזה ליהודים. הם המציאו כל מיני "פטנטים" למרר את חייהם ולהצר את צעדיהם ומפעם לפעם אף גירשו אותם מעיר או מסביבה מסויימת. גורל זה ציפה גם ליהודי נוישטט, בה התגורר רבי אליהו בחור. הוא היה כבר נשוי ואב לילדים כאשר נאלץ ליטול לידיו את מקל הנדודים ולעבור יחד עם משפחתו לאיטליה שהייתה אז ידידותית יותר אל היהודים.

בראשונה התישב רבי אליהו בוונציה, בה הייתה בימים ההם קהילה יהודית גדולה וחשובה. הוא התפרנס ממתן שיעורים ויחד עם זאת התמסר ללימודיו, עד שיצא שמעו למרחקים כאחד מתלמידי החכמים הצעירים. שנים אחדות לאחר מכן, הוא עבר לפדואה.

באותם הימים היו הספרים המודפסים יקרי המציאות ואנשים עשירים היו שוכרים מלומדים, שיעתיקו להם כתבי-יד יקרי-ערך. רבי אליהו עסק בהעתקת ספרים והוסיף לתת שיעורים פרטיים בלשון הקודש. הוא התפרסם כמורה מעולה והיו לו תלמידים מצויינים, ביניהם אף מלומדים נוצריים.

בוודאי תשאלו: מה להם למלומדים נוצריים וללשון הקודש?

ובכן, בתקופה ההיא אנשי מדע נוצריים רבים ביקשו ללמוד את השפות העתיקות, ללשון-הקודש, יוונית, לטינית וכו'. השפה הפופולרית ביותר היתה לשון הקודש – שפת התנ"ך. הם רצו ללמוד את התנ"ך בשפת המקור. בכלל, נשבו אז בעולם הנוצרי "רוחות" חדשים, ונראה היה כי חשכת ימי הבניים מתבהרת במקצת. המלומדים הנוצריים ניסו להשתחרר מכוחה העצום והשפעתה הבלעדית של הכנסיה הרומית (הקתולית) ולפתח גישה חדשה, אנושית יותר, לבעיות המדע התרבות והאומנות. תנועה זו, ששנאה בחובה את גרעיני ההומניזם (אנושיות) ניקראה תנועת הרנסאנס ("תנועת התחייה").

תנועה זו השפיעה בכיוון חיובי על מספר הוגי-דעות נוצריים מפורסמים ששינו את דעתם השלילית על היהודים ולא זו בלבד, אלא אפילו יצאו חוצץ להגנת היהודים מפני מתקיפיהם. על אלה נימנה הכומר המלומד יוהאן רויכלין שהגן על היהודים מפני האשמות-שווא של המשומד פפרקורן בגרמניה, המלומד האיטלקי פיקו דלה-מירונדולה ועוד.

לפי הדין אסור ללמד גוי תורה. הסיבה לכך היא, כי הגוי לא יהיה מסוגל להבין לאשורה את עמקי התורה והוא עלול לנצל את ידיעותיו המעטות שלא כהוגן. רבי אליהו בחור לא לימד את תלמידיו הנוצריים תורה, אולם הוא סבור היה כי לשון הקודש, בתור שפה, מותר ללמד לנוצרים הגונים כאשר יש סיכוי כי תצמח מזה תועלת ליהודים. הוא בחר, על כן, את תלמידיו בקפדנות מרובה וקיבל רק כאלה אשר יושרם ותום-לבם היה נעלה מכל ספק.

לפי בקשת תלמידיו, שהפצירו בו לחבר ספר לימוד לשפה העברית, חיבר רבי אליהו בחור פירוש על ספרו של רבי משה קמחי (אחיו של דוד קמחי, רבי דוד קמחי המפורסם, הרד"ק) "מלך שבילי הדעת". כאשר עמד לסיים את חיבורו, פרצה מגיפה בעיר פדואה ורבי אליהו הפקיד את כתב-היד בידי אחד מתלמידיו וביקשו לסיים את העבודה ולהכינו לדפוס. אולם התלמיד הלז, הדפיס את הספר תחת... שמו-הוא. הספר זכה להערכה כללית וכעבור שנים הדפיסו, רבי אליהו מחדש לאחר שהשמיט את הוספותיו של התלמיד הרמאי. הוא אף תיאר אז בשיר מחורז את גלגוליו השונים של כתב-היד עד שנגאל ובא אל המנוחה והנחלה.

חמש שנים עשה רבי אליהו בפדואה. לאחר מכן נכבשה העיר בידי גייסות עוינים שדדוה והרסו בה הרס רב. רבי אליהו איבד את כל אשר לו, לרבות ספריו וכתבי-היד.

הוא התיישב ברומא, שם הכיר מלומד נוצרי ידידותי אגידיו וויטברו, שנתמנה מאוחר יותר למשרת קרדינל (תפקיד רם בכהונה הנוצרית). אגידיו היה ידיד של יוהאן רויכלין וכמוהו היה אהוד על היהודים. הוא שמע רבות על רבי אליהו בחור בן הלוי (או כפי שהנוצרים קראו לו: לוויטה) והציע לו להשתכן יחד עם משפחתו בארמונו המרווח. הוא איפשר להם לחיות לפי מנהגיהם ורבי אליהו קיבל את ההזמנה. בארמון הקרדינל, הוא מצא ספריה גדולה והוא יכל להמשיך בעבודתו המדעית באין מפריע. ידידו המארח נהנה ממנו כאשר קיבל ממנו שיעורים בלשון הקודש.

במשך 13 שנה חי רבי אליהו בארמון הקרדינל. במשך זמן זה הוא הכיר הרבה מלומדים ורכש ידידים רבים. בשנים שקטות ופוריות הללו תרגם רבי אליהו מספר ספרים מלשון הקודש לשפה הלטינית וכן חיבר את ספריו החשובים.

בין חיבוריו המפורסמים של רבי אליהו בחור נמנה הספר "דקדוק אליהו" או "ספר הבחור", שנדפס לראשונה בשנת 1520 למספרם בבזל שבשווצריה ותורגם ללטינית ע"י תלמידו הנוצרי, סבסטיאן מינסטר, שהיה, אגב, גם תלמידו של רויכלין. ספר זה פרסם את רבי אליהו כמדקדק גדול ומומחה ללשון הקודש. לפי שם הספר אף זכה לכינוי "הבחור"...

"דקדוק אליהו" כולל ארבעה חלקים, שבכל אחד מהם 13 פרקים, בסך-הכל 52 פרקים, שהם יחד כמנין אליה"ו.

ספר נוסף שלו בתחום הדקדוק הוא "ספר ההרכבה", הכולל "ביאור דקדוק כל מלה זרה ומורכבת". גם ספר זה תורגם ללטינית ע"י מינסטר הנ"ל.

בין יתר ספריו רצוי לציין הספר "פרקי אליהו" או "פרקי שירה" בו הוא מציב כללי דקדוק לשימושם של פייטנים ומחברי שירה.

"13 שנות השבע" נסתיימו כשרומא נכבשה על-ידי חילות קרל החמישי, מלך ספרד (1527). שוב איבד רבי אליהו את כל אשר לו ושוב נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולתור מקום נח לעצמו ולמשפחתו. לאחר שלש שנות נדודים הוא התיישב בוונציה. בעיר זו היה בימים ההם בית דפוס מפורסם, בבעלותו של הנוצרי דניאל בומברג. בדפוס זה הייתה מחלקה לספרים עבריים ובעל הדפוס הזמין את רבי אליהו לשמש מנהל מחלקה זו. כך ניתנה לו ההזדמנות להגיה מחדש את ספריו, שנדפסו כבר, לתקנם ולהדפיסם מחדש.

בשנת 1538 למנינם נאלץ בומברג לסגור את בית הדפוס שלו ורבי אליהו חזר למקצועו הישן, מקצוע ההוראה. עתה הוא היה מפורסם כמדקדק גדול ומומחה ללשון-הקודש על כל מכמניה. בין תלמידיו, בתקופה ההיא, אנו מוצאים את השגריר הצרפתי ג'ורג' דה-סלווה, שנתמנה יותר מאוחר למשרת הבישוף של לאוור. דיפלומט זה חיבב את רבי אליהו וסייע בידו רבות בהוצאת ספרים נוספים ובעיקר את "ספר הזכרונות", שאינו אלא קונקורדציה של התנ"ך. ואכן, רבי אליהו הקדיש ספר זה לכבוד ידידו השגריר. ספר זה לא נדפס בשעתו במלואו ורק חלקים מסויימים ראו אור ממנו. הכתב-היד המקורי של ספר זה נמצא עד היום בספריה הלאומית הצרפתית.

פרנסיס הראשון מלך צרפת, אשר בפניו שיבח השגריר דה-סלווה את המלומד היהודי הדגול, הזמין את רבי אליהו לבוא ולשמש פרופסור לשפה העברית באוניברסיטה של פריס. רבי אליהו לא קיבל הצעה זו, כי לא רצה להיות היהודי היחידי היושב בצרפת, ממנה גורשו היהודים עוד בשנת 1394 למנינם. כמו כן הוא דחה גם הצעות אחרות לשמש פרופסור ללשון הקודש באוניברסיטאות.

בגיל שבעים לחייו, קיבל רבי אליהו הזמנה מאחד מתלמידיו הנוצריים לשעבר, פאול פגיוס, לבוא ולסייע לידו בייסוד בית-דפוס באיזני, עיירה קטנה במחוז ווירטנברג אשר בגרמניה. רבי אליהו נענה להזמנה ונסע לאיזני, בהשאירו את משפחתו במקום מגוריו הקודם. הוא הוציא וההדיר בבית הספוס החדש ספרים רבים ובינהם גם אי אלה משלו. בין אלה נזכיר את "תורה-שבעל-פה" (מלון המכיל 712 מלים קשות מהמשנה והגמרא והסבריהן); "מתורגמן" (מילון של מלים ארמיות) וכן תרגום לאידיש של חמישה חומשי תורה עם ההפטרות וחמש המגילות. עוד קודם לכן, הוא פרסם ספר בשם "מסורת המסורת" (על טעמי הקריאה), שעורר ויכוחים חריפים. ספר מעשיות בשפה האידיש עבור נשים הוא ספרו "באבע-בוך" (ספר הסבתא). מכאן גם הכינוי לספורי המעשיות "באבע מעשיות". ספרים אלה נדפסו והועתקו בהרבה מהדורות ונהנו מפופולריות מרובה.

כאשר פגיוס הוזמן לכהן כפרופסור באוניברסיטת שטרסבורג וסגר את בית הדפוס, חזר רבי אליהו אל בני משפחתו. הוא עוד חיבר את פירושו על "מכלול" של רד"ק (נימוקים) ובשנת 1549 למנינם (ה' ש"ט) הוא נפטר בשיבה טובה, בגיל 80 לחייו.

כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו
עוד במדור זה