כתוב לנו

חיים בתוך מזוודה

חיים בתוך מזוודה

פעם חשבתם לעצמכם כיצד מרגישה מזוודה בתא המטען של המטוס?

 דוא"ל

לפעמים אני תוהה: האם מזוודות סובלות מחרדות?

האם הן חושבות אי פעם: "יש כל כך הרבה מזוודות בעולם! אוי, אני סתם עוד פריט מטען המונח על המסלול הארוך וממתין שיעמיסו אותו"? האם יש להן רגעים של תיעוב עצמי ("אני מזוודה גדולה שמנה כבדה ואדומה") או רגעי קנאה (וואו, איזה תיק כחול מדהים זה שם... הוא הצליח להיכנס למחלקה הראשונה ולתא המטען של אנשי העסקים...")? האם הן מפוחדות כשהן עוברות את ה צ'ק-אין ונשלחות מטה במורד המנהרה האפלה לעבר הלא-נודע?

האם הן מרגישות שפולשים לפרטיות שלהן במהלך הבידוק הביטחוני, כשזרים פותחים אותן, סורקים את תוכנן ובודקים כל פרט שבהן?

האם הן חשות הקלה בסיום המסע, אחרי שמעמיסים אותן על העגלה, מסיעים אותן ומניחים להן להתכרבל בנוחות בחשכת תא המטען של המונית?

האם טיב החפצים שנארזו בהן מטריד אותן?

לפעמים אני מרגיש כמו פריט מטען: יושב על סרט נע אחרי שנחתי מעוד טיסה ארוכה. מוזז מכאן לשם, מגיע למקום אחד ואז ממשיך הלאה לנסיעה הבאה, מגיע ליעד נוסף, מתגלגל דרך עוד אזור לאיסוף מטען....

חולף על סרט נע, נוסע דרך מערכת. מרגיש כמו כלום אחד קטן בין רבים אחרים. תכופות מתקשה להביע את עצמי.

אולם כמו אותה מזוודה, הרי עצמיותי החיצונית היא כמעט בלתי-רלוונטית לעניין. אם היא מושכת ונאה, זה כמובן בונוס – אבל זה לא חיוני. ההבדל טמון בפנימיות, במה שנמצא בתוך החבילה.

האם אני ארוז היטב?

חשוב להקפיד כשאורזים. לנקות ולקפל ולסדר בזהירות ובאהבה. למיין ולבחור בין מה שחשוב באמת לקחת למסע למה שאפשר להשאיר. להגן על הדברים השבירים ויקרי הערך. לא להרשות ליותר מדי דברים "מיותרים" להכביד ולהוסיף מטען עודף ולגרום לאיזו התמקחות בירוקרטית לא נעימה.

מה ששמים בתוכי זה מה שאהיה כאשר אגיע ליעד המסע. האם הכול טוב? האם הכול יישאר במקומו? או שדברים יתקמטו ויזוזו ממקומם במהלך הנסיעה? ואם הם זזו והתקמטו, האם ישרדו בכל זאת?

כן, והבידוק הביטחוני. הרי זה חלק הכרחי מן התהליך, לוודא שכל מה שבפנים בטוח ובאמת אמור להיות שם. כמובן, רק לצוות שהוסמך לכך יש סמכות לבדוק.

יש זמנים שבהם אני יודע: אני כמו מזוודה המונחת על הסרט הנע.

הסרט הנע הארוך הוא הזמן. הוא ממשיך בתנועתו בין שהדבר מוצא חן בעינינו ובין שאינו מוצא חן, בין שאנו מוכנים ובין שאיננו מוכנים. אין טעם ליפול משם או להישאר מאחור.

ו(כמעט) תמיד יש בצד השני מישהו, הממתין לנו בקוצר רוח, מקווה שאנחנו בסדר, מצפה להגעתנו ומחפש אותנו במסירות.

מה גדולה שמחתו של הנוסע כשחפציו מגיעים בעתם, והם שלמים וללא פגע!

כן, אינני אלא עוד פריט מטען בינות אין-ספור פריטים אחרים. אולם עליי מוטלת האחריות ל"כל ההבדל שבעולם" – לבני האדם שאני פוגש ולחיים שאותם ברצוני לנהל. אני שייך למישהו. יש מי שממתינים להגעתי ומצפים לפעם הבאה שניפגש.

כמה טוב לנוע לאורך סרט נע בטוח ומאורגן היטב!

יש זמנים שבהם אולי ישאירו אותי לבדי, ייתנו לי עצמאות ויאלצוני להתמודד בכוחות עצמי. אולם עשו לי צ'ק-אין בדלפק הנכון, קיבלתי הדרכה נכונה ונשלחתי בכיוון הנכון.

אני בנסיעה ארוכה. לפעמים אני במקומות שבהם אני מרגיש בבית. לפעמים אני חסר-בית ואבוד. אני חש את עצמי כאילו אני לא במקומי ותוהה לאן פני מועדות. אך אלוקים ארז אותי היטב. הוא שם בי את צווי המוסר, את הערכים ואת הלקחים שלהם אני זקוק ביותר. הוא בעצמו העביר אותי את הצ'ק-אין. הוא אפילו מאתר אותי כשאני עולה על המטוס הלא-נכון ומארגן את כל מה שצריך כדי להחזירני למסלול.

יש במסע הזה חלקים שאינם בשליטתי: סבלים עצלים, הפסקות חשמל, עיכובים בטיסות. אני נתקל בהפרעות ואי-סדרים. אולם הדבר הקריטי הוא שאני פיסת מטען עשויה היטב. לא אתפרק בזמן המעבר.

מענדל כהן
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
1 תגובה
1000 תווים נשארו
יחיאל 30 דצמבר 2015

מקורי וחזק מאוד הרבה מסרים ויפה מאוד השב