כתוב לנו

השבת ששמרה על רוזה

השבת ששמרה על רוזה

בארץ הזהב - אמריקה

 דוא"ל

נערה צעירה עמדה ליד אביה על המזח הנמל הפולני, לרגליה מזוודה גדולה, מוכנה להפלגה באוניית קיטור. מתוך המשפחה ברוכבת הילדים, נבחרה דוקא רוזה בת השתים עשרה להישלח לאמריקה, ארץ הזהב. החיים בפולין היו קשים, והרעב היה אורח קבוע בבית. משפחתה חסכה פרוטה לפרוטה עד שהצליחה לקנות כרטיס בכיוון אחד לארה"ב. ורוזה, הצעירה מבין הילדים היתה ברת המזל שנבחרה לנסוע.

אביה הרים את המזוודה ופסע בשקט, כששולי מעילו מתנפנפים ברוח. רוזה יכלה לראות כמה התאמץ לשלוט ברגשותיו. הקמטים שבפניו, העצבות היוקדת בעיניו החכמות גילו את הסבל שהיה מנת חלקו.

האב פלט אנחה והניח את המזוודה על הסיפון. הוא הרכין את ראשו אל פניה התמימות של רוזה, והביט הייש אל עיניה. הוא רצה לצעוק, למחות על אכזריות הגורל. כמה רצה לחטוף את בתו חזרה הביתה, להחזיק אותה כפי שהיה מחזיק אותה כשהייתה תינוקת. במקום זה הוא הניח יד רועדת על לחיה.

"רוזה ילדתי, זכרי: ה' נמצא איתך היכן שתהיי. זכרי את חוקיו ומצוותיו ושמרי עליהם היטב. לעולם אל תשכחי, שיותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם. אולי זה יהיה קשה בארץ החדשה, אך אל תשכחי מי את ומהיכן באת. שמרי את השבת – בכל מחיר שבעולם".

"אבא! אבא!"

רוזה קברה פניה במעילו המחוספס של אביה, זרועותיה הצנומות כרוכות חזק סביב צווארו כאילו רצתה להיאחז בכל מה שהיה מוכר וטוב. אביה נאנח שוב, כתפיו התכופפו לעבר בתו כשדמעותיו מתערבבות בדמעותיה שלה. שריקת האניה סימנה את הפרידה. האבא רכן שוב וחיבק את בתו חזק עד שכמעט נעתקה ממנה נשמתה, הסתובב ופסע לאורך כבש האניה. הא נראה כפוף ומובס על ידי קשיי החיים. כשהחלה האניה להתרחק מחיי העיירה בפולין, נשבה רוח ים רעננה על הנוסעים המתכוננים להתחיל חיים חדשים.

עבור רוזה הנסיעה היתה מלאה בספיקות. האם הקרובים שלה אכן יקבלו אותה בפנים יפות, או שהיא תהיה לבדה בארץ החדשה? כמה מפחידה היתה המחשבה על חיים חדשים ללא קרוביה האהובים!

כשהתקרבה האניה לחופי ניו-יורק, עמדו הנוסעים בסיפון, צועקים ומוחאים כפיים כשראו את היבשת החדשה. רוזה עמדה בצד, ביישנית ולא בטוחה. האם הארץ החדשה תגשים את הבטחתה לתקווה, חופש ועושר? האם קרוביה יבואו לפגוש אותה – או שהיא עתה חסרת בית?

רוזה לא היתה צריכה לדאוג זמן רב. הקרובים שלה כבר חיכו לה, חרדים ודואגים לבת הדודה הטירונית שלהם. לא ארך זמן רב ורוזה התבססה במעונה החדש. בהתנהגותה והופעתה הבוגרת מצאה רוזה תוך זמן קצר עבודה כתופרת.

החיים באמריקה היו לה חדשים ומוזרים. היא השילה מעליה גינונים פולניים במהירות וכך גם את גינוני הדת. צניעות, כשרות ותורה ננטשו, יחד עם ביגוד לא אופנתי ומיושן. קרוביה של רוזה התעקשו על כך שהדת היא מיושנת, או, לדבריהם, אביזר בלתי נחוץ באמריקה. אולם רוזה לעולם לא שכחה את מילותיו האחרונות של אביה כשנפרדו. היא אמנם לבשה את הבגדים החדשים שקרוביה נתנו לה, הסתפרה כצו האופנה, אך לעולם, לעולם, לא ויתרה על שמירת שבת.

כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, רוזה המציאה תירוץ חדש לבוס שלה כדי להסביר מדוע אינה מופיעה לעבודה בשבת. שבוע אחד היה זה כאב שיניים, שבוע שני כאב בטן, וכו'. אחרי שלושה שבועות מנהל העבודה שלה עלה על העניין. הוא קרא לה ואמר לה בנימה של רצון טוב: "רוזה, אני מחבב את עבודתך ואני מחבב אותך, אבל סיפורי השבת שלך חייבים להיפסק. או שאת מופיעה לעבודה בשבת הקרובה, או שאת יכולה לחפש לך מקום עבודה אחר".

כשקרוביה של רוזה שמעו על מה שאירע, הם היו נחושים בדעתם שרוזה צריכה לעבוד בשבת. הם הפעילו עליה לחץ; היא שידלה, הסבירה וניסתה לשכנע. רוזה הרגישה כמו עלה שנתפס בין משבי רוח חזקים, נדחף ונמשך, ללא משקל או חיים משלו. היא היתה כה צעירה ופגיעה. היא רצתה להשביע את רצונם של קרוביה, אך מילותיו של אביה הדהדו ללא הרף בראשה. מה תעשה?

השבוע עבר על רוזה במבוכה. רגשותיה היו נסערים. מצד אחד, אבא איננו פה כדי לעזור לי. אני רוצה להשביע את רצונם של חבריי החדשים, אני רוצה חברות, אני רוצה להתאים לארץ החדשה, ניסתה לטעון. ואז, באותה מהירות, הופיעה מחשבה אחרת: מצד שני, איך אני יכולה לשכוח את השבת? איך אני יכולה לוותר על היופי שאבא לימד אותי?

שוב ושוב טענו הקרובים "רוזה, יקירתי, תקשיבי לנו. זה לטובתך". כך המשיכו, ורוזה לא ידעה מה לעשות.

ביום שישי הלכה רוזה לעבודה כשבידה תיק אוכל וראשה טרוד במחשבות. היא ישבה ליד מכונת התפירה במשך כל היום, מאזינה לזמזום המכונות, ובלי משים מטפלת בעבודת הייצור המסיבי שלה. האם יהיה זה כה נורא לעשות זאת גם מחר? הרהרה. הגיע הזמן להחליט.

רעשי מכונות התפירה תאמו את מחשבות המצוקה של רוזה. מה עליה לעשות, או יותר נכון מה יכלה לעשות? כשהשמש שקעה אט-אט, ידעה רוזה שבעצם אין כאן שאלה כלל. היא היתה יהודיה, ועליה לשמור שבת.

שבת באמריקה לא היתה כמו היום החמים והמשפחתי שרוזה הכירה בבית. השבוע היה זה הגרוע ביותר. לא היה לה אומץ לעמוד מול קרוביה ולומר להם את החלטתה. במקום זה היא עזבה את הבית בבוקר כשהיא מעמידה פנים שהיא הולכת לעבודה. למעשה היא צעדה הלוך וחזור ברחובות העיר הגדולה, ויחד עם היונים הלכה לנוח בפארק שבכיכר. "אבא, השיר הזה בשבילך" לחשה. היונים פרעו את נוצותיהם. "יונה מצאה בו (בשבת) מנוח". היא ישבה שם בין היונים, שרה את זמירות השבת שהכירה, כשדמעות בעיניה, ומפעם לפעם פורצת בבכי חרישי. כשהופיעו לבסוף שלושה כוכבים בשמים המבשרים את סיומה של השבת, החל הירח לזרוח על הילדה העייפה ושטף אותה באור מבהיק. רוזה ניצחה, אך זה עלה לה ביוקר. היא איבדה את מקום עבודתה והתנכרה למשפחתה.

"ברוך המבדיל..." (ברכת ההבדלה שנאמרת במוצאי שבת). זהו, שוב צריך לעמוד בפני קשיי היומיום. רוזה הלכה הביתה בכבדות כשהיא מפחדת מן הסצנה הלא נעימה שתתרחש כשקרוביה יבינו שהיא לא היתה בעבודה.

בעודה מתקרבת לביתה, פילחו זעקות את רצף הרהוריה. "רוזה! מה.... מה..... מה את עושה פה? את פה? איפה היית?

רוזה הביטה בבן דודה ג'ו ומבטה מדוכדך.

"ג'ו, מה יהיה איתי? שמרתי שבת ואיבדתי את עבודתי. עכשיו כולם יכעסו. ומה אעשה, ג'ו"? היא דיברה ובכתה בבת-אחת.

ג'ו הסתכל עליה ושאל בעדינות: "רוזה, לא שמעת?"

"שמעתי מה?"

"היתה שריפה נוראית במפעל. רק ארבעים אנשים ניצלו. אי אפשר היה לצאת מהבניין. אנשים אפילו קפצו אל מותם". קולו של ג'ו התחלף בבכי "רוזי, את לא רואה? בגלל ששמרת את השבת, נשארת בחיים. בגלל ששמרת שבת, חייך ניצלו".

מתוך 190 עובדים, רוזה גולדשטיין היתה בין המעטים שניצלו. האש שפרצה בבית החרושת הידוע לשמצה "המשולש" שבו עבדה, ביום 25 במרץ 1911, נטל את חייהם של 146 עובדים מהגרים. רוזה גולדשטיין לא עבדה באותו יום משום שרצתה לשמור על קדושתה של השבת. כמו שאבא של רוזה אמר, "יותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם".

גולדי רוזנברג
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
8 תגובות
1000 תווים נשארו
אנונימי 4 ספטמבר 2014

קצת עובדות: המפעל שבו פרצה השריפה נוהל ע"י יהודים. במפעל הם העסיקו מאות מהגרות צעירות, יהודיות ולא יהודיות, לשבוע עבודה של שבעה ימים בשבוע, 14 שעות ביום, בשכר זעום. כמה חודשים לפני האסון, ניסו עובדות המפעל לצאת להפגנה ולשביתה על מנת להטיב את תנאי העבודה ובעלי המפעל שכרו בריונים שהיכו את השובתים והמפגינים. רוב הניספים בשריפה היו נשים בגילאים שנעו בין 14 ל-40, רובן נשרפו למוות, בעיקר כי דלת היציאה שיכולה היתה להצילם הייתה נעולה בגלל חששם של מנהלי המפעל (יהודים מזרח-אירופים שהיגרו 20 שנה לפני כן לארה"ב) מכך שהעובדות יגנבו חולצות, בדים או חוטים או יצאו בטרם סיום יום העבודה. הסולמות של מכבי האש הגיעו אז עד הקומה השישית ולא יכלו להציל את העובדות, ולמעלה מ-50 מהן קפצו מהקומה התשיעית – ישר אל מותן. המנהלים עצמם הצליחו להמלט מהשריפה דרך הגג, שהיה סגור בפני עובדות המפעל. כפיצוי הם שלמו 75 דולר למשפחותיהן של כל אחת מהעובדות שנספו, תשלום שהיה בגובה פחות משכר של חודש עבודה. השב

מיכל אלעד, ישראל 2 פברואר 2012

שבת סיפור מרתק ומרגש! השב

מרדכי נתניה, ישראל 28 נובמבר 2010

סיפור השבת אני בהחלט מבין את המסר בסיפוא
מה שמפריע לי זה שיש מיקרים הפוכים
בהם אנשים ישרים ושומרי תורה ניספים בצורה טרגית,
ואז תגובת המסבירים הינה: מי יודע חשבונו של בורא העולם!?
ולכן סיפורי הניסים הם נהדרים - אבל לצערי הם לא מוכיחים מאומה. השב

שחרזדה האחת פ"ת, ישראל 19 נובמבר 2010

שמירת השבת של רוזה סיפור מקסים וללוואי והיו כל היהודים שומרים על השבת-כל איש בדרכו.. השב

רינת tel aviv 18 אוגוסט 2009

אמיתי וזה לא רק מסר אלא הכוונה לדרך חיים מקסים השב

ייייייייי 14 אוגוסט 2009

מאוד מרגש השב

רינת 16 אפריל 2009

מרגש ומקסים סיפור מרגש שמוכיח שוב את הצורך לשמור על עריכנו , אמונתנו ומצוותינו השב

שושנה פקס עכו, ישראל 30 ינואר 2009

סיפור יפה, אם אמיתי או בדוי המסר ברור,
אם אשמור השבת,,אל ישמרני, השב