כתוב לנו

איש של שבת

איש של שבת

הרב שמעון פוזנר מעלה זכרונות מאברמסון החזן

 דוא"ל

היו כאלו שקראו לו אדון אברמסון. אחרים קראו לו החזן. אבי קרא לו חזן, ולא אהב לשמוע את השמות האחרים. איך שלא הייתם קוראים לו, אברמסון החזן היה האדם הזקן ביותר שהכרתי, מכל מקום כך היה נראה, עם שפם קטן לבן וראש עטור שיער שיבה לבן כשלג.

הוא היה נמוך והלך לאט בצעדים שקולים היטב. רעייתו היתה תמיד הולכת אתו לבית הכנסת, אפילו בלילות שבת, כשאף אשה אחרת לא היתה מגיעה לתפילה. היא היתה זריזה ממנו בהליכתה, והרגשתי אפילו אז שאיכשהו היא מגוננת עליו.

הוא היה אירופאי, בעל גינוני נימוס מן העולם הישן. עדין ומרוכז בדיבורו, במעשיו וכנראה גם במחשבתו, הוא היה תמיד מנומס ללא דופי. יקה, כך היו קוראים לאנשים מסוגו.

הוא לבש כובע חזנים בסגנון ישן, שחור, ממשי, גבוה בחמשה עשר ס"מ מעל לראשו ועטור בפומפון שכבר אז בלבל אותי. טליתו היתה תלויה ברפיון על כתפיו.

לאף אחד מאיתנו, הילדים, לא היה שום קשר איתו. אני גם לא זוכר מבוגרים רבים שהיתה להם שיחה עמו חוץ מכמה דברי ברכה שגרתיים.

הוא היה עומד על הבמה לפני התיבה כאשר הוציאו את ספר התורה. הוא הוביל את התפילה באמירת "שמע ישראל", כשהוא אומר כל מילה בעוצמה, במדויק, באופן דרמטי, ומסיים את הפסוק הקדוש באמירת 'אחד!' במליציות יתרה. כשאני מנסה להיזכר, אני יכול עכשיו לזהות מה שראיתי אז: היה כאן גם רגש נשלט.

לפני מספר שנים שמעתי שהוא היה מנסר יהלומים כשהגיע לאמריקה. הוא היה אז בשנות העשרים, כך נדמה לי. הוא חיפש עבודה, ולמרות המומחיות שלו לאבנים וידו היציבה, היה לו קשה מאד למצוא עבודה. לבסוף, מישהו נתן לו הצעה. שיעבוד אחת עשרה שעות ביום, שישה ימים בשבוע, כשיום ראשון יהיה יום חופשי.

אבל אני לא עובד בשבת, מחה אברמסון הצעיר. אם אתה לא עובד בשבת, ענה האיש היחידי שהציע לו עבודה, אז אתה לא תעבוד גם ביום שני. האיש בעל הגינונים האריסטוקרטיים, שהיה כל-כך מוערך בארץ מולדתו, הישיר מבט אל המעסיק הפוטנציאלי ואמר:

"אעדיף למות מרעב ולא לעבוד בשבת".

רק כמה עשורים לאחר מכן הוא נהיה חזן בבית הכנסת של אבי. לאישיות, אני מניח, יש עומק מסוים. כאשר אתה לא בן ערובה של האישיות שלך, או של חוקי ההתנהגות וכללי המוסר בסביבתך, אתה יכול להיות נאמן לעיקר שבך.

החזן נפטר לבית עולמו לפני כמעט עשרים וחמש שנה. אני הוא זה שעכשיו עומד לפני הקהל והתיבה, מחזיק את ספר התורה ואומר את ה"שמע ישראל".

אני מקווה, שאיכשהו, אני מעביר לקהל יותר מן המנגינה המסורתית. משהו שהחזן העביר בלי שאפילו ביטא זאת בהטעמה. הדיוק והעדינות צריכים להוות מסגרת מתאימה לאבן אך לעולם לא להכניע אותה. הברק צריך להעצים את המתכת, אך לעולם לא לגרום לך להטיל ספק במתכת. מה שנמצא בתוכנו צריך להבעיר את תשוקת הנפש, שהדיוקים לעולם לא יוכלו לכבות. מה שטמון באישיות המשי צריך להיות רצון ברזל, שיהדהד בקל ברור, מדויק ודרמטי: "השם אחד"!

שמעון פוזנר
הרב שמעון פוזנר הוא מנהל בית חב"ד ברנצ'ו מירז', קליפורניה.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
3 תגובות
1000 תווים נשארו
אנונימי 15 יוני 2014

בגלל השבת... בסוף המאה התשע עשרה או בתחילת המאה ועשרים נסע סבו של אבי ז"ל לארה"ב במטרה להשתקע בה ובעתיד להביא את משפחתו לשם. חלפו חודשים ספורים והוא שב למשפחתו הענפה בליטא וסיפר שהיהודים בארה"ב עובדים בשבת ולכן אינו מוכן לחיות שם.
סופו של דבר- הסב וכל ילדיו ונשותיהם, ילדיהם ונכדיהם נספו בשואה . רק בת דודה אחת שרדה את השואה . בארץ נותרו יתומים ממשפחתם הענפה אבי , שני אחיו ואחותו ( אביהם ואחותם בין הניספים) שעלו כחלוצים והשתדלו לשמור על השבת. השב

אורי נגר קריית אתא 22 נובמבר 2013

סיפור מרגש אני בן 11 ואני מבין כמה באמת חשוב לומר שמע ישראל! השב

אנונימי מודיעין, ישראל 15 אוגוסט 2008

בעל תפילה ישר כח ושבת שלום
כבעל תפילה נגע כל כך הסיפור ודימוי המילים ההיגוי הנכון של אמירת שמע ישראל.
למרות גלי הצעיר(46) עלי אומרים כי בעל גינונים אירופאים ומנהג יקי משהו....
נהינתי.כל טוב ורק טוב
בעל תפילה-חזן- אבנר פיש מודיעין
ניתן לשמוע את תפילת קל מלא רחמים
ב - YOUTUEB השב