הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

המחיצה האהובה

המחיצה האהובה

כן, אהובה! רוצים לדעת למה?

 דוא"ל

לא הכרתי את ציפורי האהבה הללו, אך הנה הם כאן ואין ספק שהם אכן אוהבים. הם עמדו בשבת בבוקר בתוך ים של גברים ונשים, כשזרועו כרוכה סביב מותניה, והיא נשענת על כתפיו. שניהם מתנועעים יחד בעדינות לקול התפילה. כמה יפה, חשבתי, שהם לומדים תורה יחד. לאן זה יוביל אותם קשה היה להגיד, אך נראה שהם נמצאים במסע זוגי נפלא.

מאז, המסע שלי, שהתחיל בחלקו באותו חדר, הוביל אותי למקום שבו לא יכולתי בשום אופן לעמוד בתפילה כשזרועו של בעלי סביב מותניי. התפילה עשויה להיות הדבר החשוב ביותר שבני אדם עושים, תוך כדי הכנה לדברים אחרים, אך היא ודאי לא הקלה ביותר. אצל רובנו היא דורשת מיקוד עצום ולשכוח מכל מה שקורה בחוץ, ובאותו זמן להביא את העצמי שלנו אל תוך רגע קטן אחד הממוסגר בקטעי טקסט עתיקים. הבעיה היא, שאהבה היא בעלת כוח כה רב – במיוחד אהבה לבן זוג, אפילו תחושות מוקדמות של אהבה כגון תשוקה וסקרנות – שבכל רגע נתון התפילה אינה יכולה להתחרות באהבה.

אולי זוהי הסיבה מדוע המסורת היהודית המציאה את ה"מחיצה", שהיא ודאי הפריט המושמץ ביותר כיום בציבור הרחב מכל נושא יהודי אחר, וזאת מתוך אי הבנה לתפקידה ומשמעותה. מחיצה היא אמצעי הפרדה הקיים בצורות שונות בבתי הכנסת האורתודוכסיים שתפקידה להפריד בין גברים ונשים בשעת התפילה. יש שיגידו שהפרדה כזו גורמת לנשים להרגיש מושפלות. אולם הרעיון הדתי שעומד מאחורי זה הוא, לא לאפשר לגברים להביט בנשים בשעה שהם מתפללים לבורא עולם, משום שאם היו מורשים לעשות זאת, תפילתם לא היתה נשמעת. לגבי דידי, המחיצה אינה אקט של השפלה כלל וכלל. זוהי למעשה הצהרה על עובדה קיימת. זה מספיק קשה להתפלל גם כשאתה לבדך.

נסה את התרגיל הבא: דמיין לעצמך שאתה צריך לדבר עם אלקים. דמיין שאתה זקוק למשהו מאד מאד, ושהקב"ה הוא באמת היחידי שבכוחו יכול להעניק לך את מה שאתה מבקש. או דמיין שעשית משהו גרוע ביותר וזקוק למחילה גדולה, או שהילד הראשון שלך זה עתה נולד ואתה רוצה להודות על כך. עצום את עיניך, מצא את המילים. עכשיו נסה, באמת נסה, לשלוח אותם למעלה לשמים.

האם היית יכול לעשות זאת בשעה שאתה מתגפף עם בת זוגך? האם היית יכול לעשות זאת בשעה שאתה נועץ מבט ביפהפיה האחרונה שמצטרפת לתפילה, או בשעה שאת מסתכלת על אותו בחור נחמד שאת רואה כל שבת ואז את מחייכת אליו? אולי אתם יכולים – כל אחד הוא שונה – אך אני מתאמצת חזק פשוט להרגיש את הקשבתו של הקב"ה בזמן שאני מתפללת אליו.

לפעמים כשאני חושבת על הקב"ה אני מדמיינת ענפי עץ גדולים, או אב רכון בקשת שרואה כל מעשה ושומע כל מילה, או רואה את עצמי כחֵמר אנושי שפונה אליו, אל יוצרו. או שאני מעלה בדמיוני כסא כבוד נורא וקדוש טבול בקרני אור ושוקל ברחמים את תחינתי הקטנה והרחוקה. אולם גם עם כל הכלים האלה ויותר, זה עדיין קשה.

ולכן יש לנו וילון – כדי למקד אותנו, ליצור מקום שמהווה חלל שבו אנו יכולים להתפלל. ישנן המון סוגי מחיצות, כמספר בתי הכנסת הקיימים; ראיתי מחיצה מעץ מטופח חרות בצורות מודרניות שונות, מרפסות גבוהות שבהן הגובה מהווה את המחיצה, או וילונות תחרה יפהפיים.

כל המחיצות, תהא צורתן אשר תהא, עוצרים בין הגברים והנשים מלהתקרב אלה לאלה, ויוצרים קבוצות בני אותו מין שתפילתם עולה מעלה. אולי זה אף עוזר לקב"ה לשמוע אותנו. אולי אנחנו נשמעים ברור יותר, אנחנו יותר עצמנו ללא תיווך של בני המין הנגדי. היהדות אוהבת קטגוריות וחוגגת עליהם בכל הזדמנות: יום ולילה, חלב ובשר, שבת וחגים לעומת ימי חול, גברים ונשים.

אגף הגברים הוא בדרך כלל קדמי או מרכזי יותר משום שלגברים יש יותר מצוות לקיים בבית הכנסת, בעוד שנשים אחראיות על הבאת התורה אל תוך הבית. בית הכנסת הופך למקום האחד שבו אנחנו יכולים להיות עם בני מיננו בלבד, וזה דווקא נחמד לפעמים.

אז אתם יכולים להגיד שהמחיצה קיימת כדי להרחיק את הנשים, ששני המינים שווים, ושכל היתר הוא בגדר יהירות תרבותית. לרבים מאיתנו המחיצה פותחת דלת פנימה, אולי לתוך חוויות יותר מרוכזות של מי אנחנו ובהחלט אל תוך נוכחותו של הקב"ה במקום שבו הקדושה והכיוון נמצאים. בתפילה אנו מגיעים אל מעבר לכמיהות הגשמיות ומחפשים משהו שונה, משהו שמעדן אותנו, שגם משפר את המראה החיצוני שלנו וגם משפר אותנו מבפנים. באהבה אנו מוצאים פורקן לשיפורים אלה, לטוב, לחסד ולנדיבות. האהבה היא הפעילות הדומה ביותר לפעולה אלוקית וגם הגמול הגשמי הגדול ביותר. בהתבטאות הגשמית שלה, אומרים שהיא מביאה את נוכחות הקב"ה לשרות עלינו ישירות. כל אחד סולל את הדרך לאחר. אני אשה יותר טובה לתפילה ומתקרבת להשם דרך האהבה שהנישואין שלי מביאים. כל אחד יוצר תהום שאותה ניתן לחצות.

וכך אני שוב תוהה לגבי ציפורי האהבה של שבת, המשתדלים שכמיהותיהם יישמעו מעל הרעש של חיי היומיום, לומדים תורה ואומרים תהילים, זרועותיהם שלובות, אולי נוסעים בנתיבים שיובילו אותם עמוק אל נבכי החכמה.

אין דרך אחת להתפלל, ואף אחד מאיתנו לא יכול לומר בוודאות תפילות של מי תישמענה. אך אולי אהבתם גדלה כל כך שהם אינם יכולים כבר לשבת יחד בתפילה, או שאהבתם לקב"ה גדלה כל כך שהם כבר לא רוצים לשבת יחד בתפילה. אולי זה יקח יותר מווילון להפריד ביניהם – ואולי צריך רק וילון כדי לקשור ביניהם.

ג'ולי קין
ג'ולי קין, אמא ל-3 מלמדת מוזיקה ועיתונאות בבית הספר שלהבת שבלוס אנג'לס.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.
סדר לפי:
תגובות (1)
23 יולי 2014
כמה אמת, כמה רכות, כמה אמונה.

מתכון לחיים עם איי שלווה.

תודה!
כתיבה מהמהמת!
חיים