הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org
כתוב לנו

משחק המחבואים

משחק המחבואים

מה שלמדתי מילדיי בסתם יום בהיר

 דוא"ל

ישבתי והבטתי בשתי בנותיי ששיחקו במשחק המחבואים, באותו אחר הצהריים קייצי ובהיר.

שרה, הצעירה שבין השתיים, הייתה הראשונה שהייתה ה'עומדת', ובעת שעמדה כשפניה אל הקיר וספרה, נעמי, אחותה הגדולה יותר, ברחה והתחבאה. נעמי מצאה מקום מחבוא יצירתי ביותר, שם – קיוותה – יקשה מאוד על שרה למצוא אותה.

שרה סיימה לספור והחלה בחיפושים קדחתניים בכל מקומות המחבוא. היא חיפשה וחיפשה בפינות צרות ורחבות – אך ללא הועיל.

הדקות חלפן להן דוממות והחיפושים של שרה נואשים יותר. קווי לחץ עדינים החלו להסתמן במצחה הקטן. בתי, שבדרך כלל היא עקשנית ועקבית, הגיעה כמעט למצב של הכרזת כניעה. במאמציה קראה שרה בקול רם לנעמי, בתקווה לקבל מענה כלשהו שייתן לה רמז היכן מסתתרת אחותה. אין קול ואין עונה...

ואז שרה הסתובבה כמוצאת רעיון חדש, ובאופטימיות צעדה רק כדי להפנות לפתע את תשומת לבה לקולות של רגליים זזות על רצפת העץ. אוזניה נדרכו והיא נעצרה במקומה, עשתה תפנית פרסה חדה והחלה לחפש בכיוון ההפוך, לאחר שניות מספר גילתה את מקום המחבוא של אחותה.

כמה פעמים בחיינו אנו נוהגים כמו אותו ילד? מתעלמים מנוכחותך וטוענים שכאילו אינך נמצא...

שרה קפצה אל נעמי ושתיהן התחבקו, צוחקות בקול רם. השתיים חלקו רגע של קירבה, התפעלו מרעיון המחבוא של נעמי ומהתגלית של שרה. באותו רגע מיוחד הן נהנו זו מזו, וניתן היה לחשוב שהן החברות הטובות ביותר שלעולם אינן רבות מריבות של אחיות.

בהביטי בבנותיי המשחקות, נדדה מחשבתי אליך, ה'. חשבתי כי לעיתים תכופות, נראה כי הנך מתחבא מאתנו, אתה צופה בנו ממרחק רצים מפה לשם ללא כיוון מדויק. קווי כמיהה ועצב נמתחים בצידי רקותינו כשאנו תוהים אם אי פעם נמצא אותך.

לפעמים, למרות הישרדותנו כעם, בחיפושינו, אנו כמעט מוכנים... להיכנע. אנו טועים ופונים לכל הכיוונים הלא-נכונים ובכל זאת מקווים שתהיה חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיינו. אבל אז אתה משמיע איזשהו קול. לעיתים זה קול תזוזה, לפעמים זה קול הנשמע ברמה, איזשהו אירוע משמעותי בחיינו הפרטיים או בחיי העם תופש את תשומת לבנו ומסיט אותה למקום בו אנו צריכים באמת להיות. אתה עוזר לנו לגלות אותך מחדש ולחוש את הקירבה הנפלאה אליך.

ברגעים ההיסטוריים הללו, אנו מאוחדים שוב, בטוחים יותר בכיוון דרכנו.

*

קולות ילדיי המתארגנים למשחק מחודש של 'מחבואים' הפריע לרצף מחשבותיי.

בפעם זו בן הארבע שלי – ישראל – התחנן שישתפו אותו. המשחק החל בדיוק כמו קודם, אך בפעם זו הגדולות יותר הרגישו שהן הפטרונים של ישרוליק. הן עשו את עצמם כאילו הן לא רואות את הקטן במקום המחבוא הכל-כך גלוי. אך לאחר זמן מה הגיעו אליו צוחקות והכריזו: "מצאנו אותך"!

וכיצד הגיב ישראל? – פשוט מאוד; הוא הניח את כפות ידיו על עיניו ובקול המביע ניצחון קרא "לא מצאתן, אינכם יכולים למצוא אותי!" הוא נותר כך במשך מספר שניות, מתעלם לחלוטין מהמציאות בשטח.

היה לו ברור לחלוטין שאם הוא לא רואה אותן – גם הן לא רואות אותו.

משחק זה השיב את מחשבותיי אליך ה', כמה פעמים בחיינו אנו נוהגים כמו אותו ילד? מתעלמים מנוכחותך וטוענים שכאילו אינך נמצא... עוצמים את עינינו ולא מניחים לנוכחותך להיכנס לתוך חיינו, למרות שעמוק בתוך הלב אנו יודעים את האמת... כמה אווילים אנו בוודאי אז בעיניך.

עוד מספר תורים של משחק המחבואים והגיע הזמן להפסיק את המשחק, אך קודם לכן הילדים רצו לחשב את כמות הנקודות.

נכון, היו זמנים במשך הגלות שנהגנו ממש כילד טפשון, עצמנו את עינינו מראותך, התעלמנו מנוכחותך וכפרנו במנהיגותך. אך הרי אתה זה שהתחבאת במקום-מחבוא קשה, מרוחק מדאי, והרבה פעמים, מקומות המחבוא שבחרת היו יותר מדאי קשים ובלתי אפשריים למצאך. איך ציפית שנמצא אותך?

אז אם נתחשבן וננתח את כל הנתונים, נראה לי כי החשבון מאוזן פחות או יותר. מה דעתך להכריז על "תיקו" ולהפסיק עם המשחק?

חנה ויסברג
גב' חנה וייסברג מנהלת סמינר בטורונטו, קנדה ומרצה אודות נושאים הקשורים באישה היהודייה, ברחבי תבל. היא כותבת קבועה עבור chabad.org.
תורגם על-ידי פרדי ברוד. באדיבות "משפחה חסידית", המוסף למשפחה של השבועון כפר חב"ד.
איור: שרה קרנץ.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.