כתוב לנו

ירח דבש במדבר

ירח דבש במדבר

אנחנו וה'. כמו זוג צעיר

 דוא"ל

השבוע, בעת שישבתי ליד השולחן בפינת האוכל, תפסה את מבטי תנועה כלשהי שהתרחשה מחוץ לחלוני. הבטתי החוצה וראיתי ציפור קוקיה. לאלה מכם שאינם תושבי המדבר, קוקיה היא מין ציפור שנראית כמו בן כלאיים של נַקָר ונשר שלא אכל שבוע. בפיה היא החזיקה לטאה לבנה שנראתה כמו דינוזאור צעצוע שעוד לא עבר צביעה.

רצתי לתפוס את המצלמה החדשה שלי, מתנה שקיבלתי ליום הולדתי, מצלמה דיגיטלית מודל AK-47PX או משהו כזה. הילדים שלי היו עסוקים זמן רב בלהראות לי איך היא עובדת, ואני בקושי קלטתי.

עשיתי כמה תצלומי בזק כיצד הקוקיה שוב ושוב משליכה את הלטאה על הארץ עד שצווארה של הלטאה היה מכוסה בדם. התמונות, כמובן, לא יצאו משהו משהו. נו, מה לעשות, אז לא אככב בנשיונל ג'יאוגרפיק בחודשים הקרובים.

מימין למקום שבו אנו נמצאים נבנים 40 בתים. משמאלנו – מאות. נופי המדבר מפנים דרך לבתי השטח. אלה שלא היו במדבר מופתעים כשהם מגיעים לכאן. הם ציפו לדיונות חול פזיזות המתפתלות סביב. אלה שגרים כאן חושבים שכאן יותר חם מלוס אנג'לס, עם אוויר טוב יותר מאשר בעמק וקצת יותר פקקי תנועה. אך עם הבתים, מגרשי הגולף, הבריכות והקניונים, החלק המדברי כמעט ונשכח.

המדבר הוא שומם, ריק. שם ההישרדות היא מקרית והמוות הוא נתון. מקום שבלי השקיה ואוורור לא היית נוסע לשם לעולם, קל וחומר מבלה שם ירח דבש. אבל זה בדיוק המקום שאליו לקח אותנו אלוקים הטוב והמיטיב מיד כשיצאנו ממצרים.

אוכל לא היה, גם לא מים, והיה מספיק שמש ועקרבים שיהרגו אותנו כמה פעמים. ובכל זאת הלכנו. באופן עיוור. למילה 'עיוור' קונוטציה שלילית. האמת היא שהלכנו בביטחון.

השם הוביל אותנו ואנחנו הלכנו אחריו. שנים לאחר מכן, כשהנישואין שלנו עם השם עלו על שֹרטון, הוא זכר את אהבתנו העיוורת והעלים עין. ואז, שוב היינו ברוגז איתו וגם אנחנו העלמנו עין. וכך התרגלנו לדפוסי התנהגות של זוג הנשוי הרבה שנים, ולפני שיש לנו הזדמנות להיות כועסים וזועפים, הנה מגיע הרבי, ומביא התלהבות, מרץ וכל היתר אל הנישואין הללו, כך שאנחנו שוב נמצאים בירח דבש.

בשביל ירח דבש אין מקום טוב יותר מאשר המדבר (תודה, מר אדיסון ונהר הקולורדו). לא בגלל שיעורי הגולף, אלא למדבר יש יופי משלו. הענקיות, הריקנות, המלכות המוחלטת – כל אלה גורמים לתחושה של משהו מאד גדול, נשגב ובלתי משתנה. הדשא והעצים, אף בהיותם יפים ושימושיים, חוסמים לנו את התחושה הזו. בתים וגדרות מזכירים לנו את השגינו. ובפני ההישגים שלנו המלכות המוחלטת נעלמת.

אנחנו חוזרים למדבר, אותו מצב של אהבה עיוורת ואותו מצב של מלכות עצומה. אהבתנו, מלכותו. אהבתו, אותה מלכות שהולמת באיזשהו מקום בתוכנו. מתחת לכל ההישגים.

השבוע אנו מתחילים את ספר במדבר, הספר הרביעי בחומש. הספר מעורר את תשומת לבנו למצב הזה בשבוע שחל בו חג השבועות, החג שאנו חוגגים לזכר מתן תורה בהר סיני. וככל שמתקרב יום השנה להיותנו עם, לקבלת התורה, אנחנו אוחזים בידו, יתברך, ואסירי תודה שהנישואין שלנו הם כמו זוג צעיר.

שמעון פוזנר
הרב שמעון פוזנר הוא מנהל בית חב"ד ברנצ'ו מירז', קליפורניה.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
2 תגובות
1000 תווים נשארו
יחיאל דהן כרמיאל, הקודש 11 מאי 2010

באמת מאמר נחמד.... בכל תקופת הגלות ועד לפני מאה שנים היה ממש בלתי אפשרי, וקשה מאוד לעלות לארץ ישראל. צדיקים גמורים ניסו וכשלו. רק מעטים הצליחו. אפילו כשנכנסנו לראשונה לארץ המובטחת זה היה רק לאחר תקופה ארוכה מאוד של חסדי שם אדירים למען "טיהור העם" ובהשגחה פרטית אדירה!
הייתי תמים לחשוב שבעצם היום אין שום קושי לעלות לארץ. כמה שעות במטוס והופה אתה פה...
המאמר החביב הזה העיר אותי להבין שצריך לבתר על בריכות שחיה ושעורי גולף בשביל לעשות עליה... איזה יהודים אנחנו? גם בכסף אנחנו לא מוכנים לקנות את מה שאבותינו היו מוכנים לשלם בדם ויסורים בשמחה רבה. השב

דורה 19 מאי 2009

מאמר יפה ומעניין,אבל מה הקשר לקוקיה והלטאה? גם זה היה מעניין,אבל יכלו לכתוב את זה במאמר נפרד בנושא טבע וצילום... השב

דף זה מופיע בשפות אחרות