הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

מה קרה כשמשפחה 'דוסית' עברה לגור בשכונה מעורבת

מה קרה כשמשפחה 'דוסית' עברה לגור בשכונה מעורבת

 דוא"ל

אנו גרים בשכונה נחמדה המתאפיינת בתושבים דתיים לאומיים, חובשי כיפות סרוגות. אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה, גם הם נמנים עם שכנינו וכולנו חיים בהרמוניה ברוך השם. למה ברוך השם? כי זה לא כל כך מובן מאליו. כשהחלטנו לעבור לשכונה זו לא ידענו עד כמה זה לא יהיה פשוט.

בתחילת נישואינו התגוררנו קרוב להורים, כמו זוגות רבים. באותה תקופה הלכה והוקמה שכונה חרדית במרחק סביר של שבע דקות הליכה מבית ההורים ואנחנו כמובן עטנו על המציאה. גם דירה חדשה, גם שכנים נחמדים וגם כל מה שצריך שיהיה לזוג דתי: בית כנסת, מקווה וחנות מכולת קטנה, שיש בה מוצרים כשרים למהדרין. כשנכנסנו לגור למחרת יום נישואינו, חיכו לנו השכנים היקרים בציפייה ובסקרנות. בחיוכים קורנים קיבלה אותנו גברת תפוחי, ומגש עוגיות בידיה של גברת אגסי. קריאות ה'מזל טוב', ו'ברוכים הבאים' מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה.

אבל היה לזה מחיר. אם אני יכולה להכין לך מגש עוגיות מה הבעיה שאני אכנס מחר בשביל לשאול ממך ארבע ביצים, כוס סוכר ושתי עגבניות תוך כדי זה אני אעשה סיבוב קצר בדירה ואביע את דעתי המאוד מתחשבת (ומאוד מיותרת) בטעמה המעודן, או לא, של בעלת הבית הצעירה או של הוריה... תוך כדי זה אספר לה מה שמעתי על משפחתה מהשכנה מקומה רביעית ואם זה נכון שההורים שלה מתכננים לעבור דירה. גיחות מהסוג הנ"ל הפכו לנוהל די רגיל בבניין החרדי הסימפטי שלנו, ואנו, שבאנו מציוויליזציה אחרת, אני שהתגוררתי קודם בשכונה חילונית לחלוטין (בה התקיימו מעט יחסי גומלין עם השכנים עקב אורח חיינו שהיה שונה בעליל) ובעלי החוצניק, היינו בתחילה די המומים. אבל אחרי שלוש שנים וחצי הסתגלנו. בקושי. אלא שאז התממש חלומנו לעבור לאזור המרכז.

מרגע שהתחתנו הרגשנו שנינו שפנינו לעיר אחרת. הנסיבות הובילו אותנו עוד בשחר נישואינו לבלות שבת בעירנו העכשווית. מה נאמר, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הרגשנו שיש לנו תפקיד בעיר זו. חזרנו הביתה והודענו להורים שאנחנו עוברים. כולם חשבו שזו משובת נעורים של זוגות צעירים וזה יעבור לנו... אבל אנחנו לא פסקנו מלחלום על העיר. מה גם שרצוננו לפרטיות ובאורח חיים קצת פחות חשוף התגבר עם השנים.

אבל רצוי ומצוי הם שני שותפים שמה לעשות, לא תמיד מסתדרים אחד עם השני. אז זה לקח זמן... שלוש שנים וחצי. ואז סוף סוף מצאנו את דירתנו המיועדת לנו מששת ימי בראשית. בעיר הרצויה כמובן.

עמדנו לנו בדירתנו החדשה השוממה והמשופצת. אני אומרת עמדנו, כי לא כל כך היה על מה לשבת... המובילים פרקו ארגזים וקרטונים ללא הרף. המבואה הייתה עמוסה בניירות קרועים, רצועות דבק וסלילי חוטים (מי שעבר דירה פעם בטח מבין על מה אני מדברת...). חיכיתי שמישהו מהשכנים ידפוק בדלת, יקדם אותנו בברכת ברוכים הבאים. לא חיכיתי לעוגיות. בעצם כן, וגם שתייה קרה אם אפשר. בזיכרוני חייתה קבלת הפנים החמה שקיבלנו שלוש וחצי שנים קודם, מה אגיד, פחות מזה היה אכזבה של ממש. מסתבר שהיה הרבה הרבה פחות מזה.

אף אחד מהשכנים לא צלצל בפעמון ולא דפק בדלת. אף שכנה לא שלחה את הילדה שלה עם צלחת עוגיות או איחלה בפשטות "ברוכים הבאים". הקונסנזוס נמשך גם לאחר שכל הקרטונים רוקנו והסדר שב על כנו. יורדים במדרגות. רואים שכנה. בורחת. מהר. שמא תצטרך לעמוד ולדבר עם ה'דוסים'. נכנסים לבנין עם קניות מרחוק רואים את השכן מלמעלה. מחכים בנימוס. כדי להגיד לו שלום. והוא בקושי מהנהן לנו בראש. התחושה לא הייתה נעימה כלל. תוסיפו לזה את העובדה שהעיר הייתה חדשה לנו לחלוטין. ושנינו התחלנו גם עבודה במקום חדש...

כשחזרתי באחד הימים מעבודתי, גיליתי על הדלת מכתב שחותמת ועד הבית התנוססה עליו. פתחתי את המכתב בבת אחת כדי לגלות שהנני מתבקשת להכין שש המחאות בסך 200 ₪ ולהעלות אותן למשפחת הכוהנים מהקומה הרביעית. טוב, תכף ומייד שלפתי את הפנקס ותוך דקות היו באמתחתי שישה שיקים זהים לחלוטין, למעט התאריך. עליתי לקומה הרביעית, נקשתי בעדינות בדלת, ואז רבותיי "ירד" לי אסימון ענק.

אחר אמירת השלום המנומסת ונטילת המעטפה עם השיקים, הם פשוט עמדו שם ושאלו אותי בלי למצמץ, למה הגענו לשכונתם, האם חסרות שכונות חרדיות בעיר המתפתחת ומה עם כל הערים החרדיות החדשות, קרי ביתר עילית, אלעד או מודיעין עילית. האם לא חשבנו בכיוון...

פתאום הבנתי את פשר ההתנהגות. זה לא שהם לא נחמדים שכנינו לבניין. הם פשוט מפחדים. הם שבויים בקונצפציות ובתאוריות על החרדים. בחור עבדקן שציציותיו משתלשלות מבעד למכנסיו בא להשתלט על הבניין. ללכלך. לא לשלם בזמן. ואולי אף להניף דגל וירטואלי שעליו רשומות המילים: "אני יותר טוב מכם". ומי יודע, אולי בחיים כבר לא יוכלו למכור את הבית במחיר שחשבו לקבל עליו...

הרגשתי שהלחיים בוערות לי ורגליי מתחילות לרעוד, הרגשתי כל-כך מושפלת. אמרתי להם, ששמענו שבשכונה הזאת יש אוכלוסייה נהדרת ואיכות חיים...

מסתבר שלא טעינו. בשכונה שלנו אכן חיים אנשים נהדרים, אכפתיים גומלי חסדים ובהחלט נחמדים. רק מה לעשות, שלעיתים החיים הצמיחו להם שיכבה עבה של סטראוטיפים ודעות קדומות, וכל מה שצריך זה פשוט לקלף...

קיבלנו החלטות מהותיות: לעולם לא נשאיר את הזבל מחוץ לדלת הכניסה עד שאי מי יוריד אותו לחדר האשפה. נקפיד תמיד על ניקיון המבואה. על שקט בשעות המקובלות ונפריד את הזבל, כלומר את הבקבוקים נשים במתקן המיועד במיוחד בשבילם. בקיצור, הפכנו להיות החלום הוורוד של כל שכן – תמיד נחמדים, תמיד מקדימים שלום, תמיד נכונים לעזור ומאוד מאוד שומרים על הניקיון והסדר. בחרנו בדרך של נתינה. החלטנו להמיס את החומה שכביכול קמה בינינו לבין שכנינו. התחלנו לשלוח לשכנים חלות או מאפה תוצרת בית. בתחילה הם הגיבו בהלם מוחלט, אבל קיבלו את המחווה ולאט לאט הקרח נשבר. שנה טובה, משלוח מנות. למה לא? שלחנו לכולם. השכנים שהיו רגילים עד לאותו הזמן לשלוח איש איש לשכנו המועדף החלו לשלוח לכולם. כלומר כל שכן קיבל 8 משלוחי מנות. הדברים הבנאליים האלו היוו את אבן הפינה למערכת יחסים חדשה לחלוטין.

יום אחד גילינו שאנחנו חב"דניקים. לא שחב"דניק יכול לשכוח סתם כך את התנועה שאליה הוא משתייך: החינוך החב"די, הרמב"ם, החת"ת, הסירטוק, הכובע, הניגונים, הזקן, הפאה, ההכשרים המהודרים. שכנים שרובם נמנים עם הציבור הדתי לאומי על גווניו, וקולגות לעבודה שאינם שומרים עדיין מצוות, כולם היוו תזכורת גדולה לשוני המיוחד שלנו ...

אלא מה, לא הגענו על תקן שליחים למקום החדש. היינו סתם זוג שחיפש התחלה חדשה בעיר חדשה עם איכות חיים ועם אפשר עם הרבה פרטיות. אבל באחד ממוצאי השבתות כשבעלי עבר ברחוב עם הסירטוק והכובע עצר אותו בחור ושאל אותו בהתרגשות עם חיוך ענק אם הוא חב"דניק. בעלי הודה באשמה "כן, נכון, אני חב"דניק. כפי שאתה רואה."

"אני לא מאמין! "-כך הבחור. "אנחנו חדשים כאן. התחתנו לפני מספר ימים. במקום שממנו אני בא יש מספר חב"דניקים ואני נוהג ללכת מידי פעם ללמוד איתם ולהתוועד עימם. בדיוק אמרתי לאשתי שחבל שהשנה אפסיד את ההתוועדות של י"ט כסלו. אבל הנה אני רואה אותך. אתה בטח עושה התוועדות, נכון?!"

בעלי השתנק. הבחור פירש את תשובתו כחיובית, תחב לידיו כרטיס ביקור עם מספר טלפון, וביקש ממנו להודיע לו על מקום ההתוועדות, היום והשעה.

לא אלאה אתכם בפרטים רבים. רק אומר שההשגחה הפרטית מכוונת כל אחד לייעודו. ומאז נערכו בביתנו עוד הרבה התוועדויות. בנוסף, מתקיימים שלושה שיעורים קבועים לגברים ולנשים. ומידי פעם אנו עורכים כינוס גדול עם מרצה אורח. (והכל כמובן בתיאום והסכמה עם בית חב"ד המקומי) בסוכות אנו פותחים את בתינו ועורכים שמחת בית השואבה, שאליה מוזמנים המשתתפים בשיעורים ובפעילויות, בני משפחה וידידים רבים, חב"דניקים וגם ליטאים. העונג הכי גדול הוא לראות את האחווה שנוצרה אט-אט בין אנשים שקודם אולי הסתכלו אחד על השני בעין אחרת... פתאום נושרות כל המחיצות ויד ליטאית לוחצת יד חסידית, ויד חסידית לוחצת יד דתית לאומית וכולנו מגלים שאב אחד לכולנו, ורב המשותף על המבדיל. בשביל הרגעים האלו - אני חשה - שווה להשקיע את הכל.

אינני שואבת מים מהנהר, ואנו לא מתקשרים לסוכן הנסיעות כשאנו נצרכים למקווה. איננו חיים בבדידות וסביב שולחן השבת שלנו יושבים לעיתים עשרים אורחים, אבל לא כל שבת... את החלות המפארות את שולחן השבת אינני מתחילה לאפות בארבע בבוקר כי כל מה שצריך זה פשוט לנסוע חמש דקות עד למאפייה ולרכוש אותם שם. יש לנו מוצרי חלב בשפע ועם משפחותינו אנו נפגשים ב"ה לעיתים קרובות. אבל יש לנו משהו אחד משותף עם השלוחים הקרובים והרחוקים: אנו מביאים שמחה ותוכן ללבו של עוד יהודי, אנו מפשירים את הכפור המונח על ליבו של עוד יהודי, ולא משנה מהו סוג הכפור הזה. אנו מפילים מחיצות ומאחדים שורות.

מלכתחילה באנו לעירנו כי חיפשנו שקט ואיכות חיים. אבל ההשגחה ייעדה לנו חיים איכותיים אמיתיים. חיים של בית יהודי שבו הדלת נשארת פתוחה והוא שוקק חיים ופעילות.

הדרך עוד ארוכה ורבה. כל השכנים שלנו אומרים לנו שלום. הם פחדו מהשתלטות חרדית, אבל משום מה לא כל-כך נראים מפוחדים כשהם באים אלינו הביתה להרים כוס לחיים ולשמוע ווארט חסידי.

גיתית דוידוביץ
גיתית דוידוביץ הקימה יחד עם בעלה את קהילת חב"ד "כפר גוונים" בפתח תקווה, היא עיתונאית, מרצה ומאמנת אישית.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
3 תגובות
1000 תווים נשארו
גיתית 18 מרץ 2017

תשובה לאייל שלום אייל
1. לא רק שאין לנו בעיה לארח ילדים חילוניים בביתנו. אדרבא אנחנו רואים זאת לזכות. מטבע הדברים, רוב המשפחות המגיעות אלינו מחפשות לשמוע ולראות יהדות מקרוב. הן מגיעות ממקום מכבד ופתוח לשמוע.
מידי שבת מתארחות אצלנו סטודנטיות שאינן שומרות תורה ומצוות הנמצאות בארץ לתקופה של שנה במסגרת תוכנית בשם "מסע". אני חייבת להגיד שלא אנחנו חיפשנו אותם, הן חיפשו אותנו. הן פגשו את חב"ד בעולם בכל מיני סיטואציות ולכן המשיכו לחפש את חב"ד גם כאן.
הן מעשירות את השולחן ואת התכנים סביבו- זכות עבורנו.
לגבי האפשרות להתארח בבתים שכאלו, כל מקרה לגופו של עניין. אין שלילה מוחלטת, יש מחשבה ושיקול דעת לפני כל קבלת החלטה מהסוג הזה. השב

אייל פתח תקווה 16 מרץ 2017

2 שאלות קטנות ולא פשוטות: האם הילדים של החילונים יוכלו לבוא אליכם הביתה לשחק ?
ושאלה שניה ויותר טובה: האם אתם תסכימו שהילדים שלכם יבואו לבתים שלהם לשחק שם ?

ואם לא.. למה לא ? השב

בעילום שם מעלה אדומים 16 מרץ 2017

אתם מקסימים אנשי חב"ד!!! תמיד מתחברים אתם מקסימים אנשי חב"ד!!! תמיד מתחברים לכל אחד ובכל מקום אם בארץ או בכל מקום אחר בעולם.... אתם ה'אברהם אבינו' של הדור הזה. מפיצים את אור התורה בכל מקום, אוהבים כל יהודי ומקרבים כל אחד ללא כל התנייה.... יישר כח לכולכם השב