כתוב לנו

בישראל, כל אחד הופך לנביא - ולך תתווכח עם נביא

בישראל, כל אחד הופך לנביא - ולך תתווכח עם נביא

 דוא"ל

חומות בצורות

חוק האנטרופיה, החוק השני של התרמודינמיקה, הוא אחד מחוקי הטבע הבסיסיים. מכוחו של חוק זה דברים נשחקים ומתבלים, ההרים מתגמדים והבקעות מתמלאות ונסתמות. אולם ארץ הקודש, שבה ארעו כה הרבה נסים, היא מקום שבו חוק זה אינו פועל. כאשר בונים בארצנו מחיצה ארעית קטנה – היא הולכת וגדלה עד שהיא הופכת לחומה אדירה; בקע זעיר שנוצר בדרך מקרה מעמיק והולך ונעשה תהום שאי אפשר לגשר עליה עוד.

המדינה משוסעת על ידי חומות ותהומות לכמה חלוקות יסוד – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, ספרדים ואשכנזים. קבוצות אלה עצמן מתחלקות לקבוצות משנה, כשהצד השווה בכולן הוא מידה עצומה של עוינות, איבה ובייחוד ניכור.

כמובן, ככל שמתרחקים והולכים מן הדברים כפי שהם קיימים בפועל נראים הפערים הללו גדולים יותר. הפער האתני, הפוליטי, הדתי נראים כמאיימים בכל עת לבלוע בתוכם את כל הקיים ואת כל המשותף. יתר על כן, לאחר שמדברים על פערים אלה וחוזרים ומדברים עליהם, הרי גם הנוגעים בדבר מתחילים להיות משוכנעים באמיתותם. ועם כל זאת, המציאות היא לא רק מורכבת יותר מתמונה פשטנית כזו אלא אף מתונה בהרבה.

ודאי, קיימים הבדלים חריפים וחמורים בין הקבוצות הקיצוניות מכל צד בכל אחת מן החלוקות הללו, והבדלים אלה לעיתים אינם ניתנים לגישור (למרות שלפעמים יש צד משותף, מדהים בעומקו, גם בין קבוצות קיצוניות. לא זו בלבד שהן פועלות כמו בתבנית-ראי מהופכת זו מול זו, אלא שלעיתים קיימת גם הסכמה לגבי הרבה שאלות יסוד).

אולם הבדלים כאלה בין קיצונים קיימים בכל מקום בו מצויים אנשים השונים זה מזה, ולאמיתו של דבר, הרוב הגדול פרוס על כל גווני הקשת בכל אחת מן החלוקות הגדולות. מבחינה פוליטית למשל, בין הניצים והיונים הקיצוניים והעקביים מצויות רוב המפלגות, שאפשר להגדירן רק כתערובת פרגמטית ולא תמיד עקבית של עמדות שונות. כיוצא בזה בין החרדים הקיצוניים והאתאיסטים הגמורים מצויים לא רק המכנים את עצמם "מסורתיים", אלא גם רבים הרואים עצמם כחילוניים ממש, שאינם אלא עושים סלקציה שונה של מצוות שהם חפצים לשמור במידה זו או אחרת.

אולם, אם כי ההבדלים האמיתיים הם לעיתים קרובות בלתי משמעותיים, אין הדבר מונע כלל את היווצרות התופעות הכאובות של התבדלות והתרחקות. וכאמור, מחיצות של מה-בכך הופכות להיות חומות בצורות, קוי הגנה והתקפה מבוצרים עד לאימה. העובדה שנוצרים מתרסים הופכת כמעט ממילא את היושבים משני צדיהם לאויבים – גם אם הסיבות לאיבה כזו לא היו חשובות מעולם, ולעיתים כבר נשכחו כליל במרוצת הזמן.

ניכור ובורות

לאחר האיבה באות שתי תופעות לוואי שהן חמורות בהרבה – ניכור ובורות. הניכור – בהרגשה שהעומדים מן הצד השני שוב אינם יכולים להיות שותפים אמיתיים בשום דבר, שאין טעם לדבר איתם ואין טעם לברר מה דעתם ומה הרגשתם.

ובורות – בחוסר ידיעה משווע על הצד השני; לגבי הנושאים השנויים במחלוקת כמו לגבי כל נושא אחר. ודאי, יש מדי פעם סיפורים עיתונאיים (בעיתונות או בספרות) על המתרחש בצדו האחר של המתרס, אך בדרך כלל יש בהם טעם של תיאורי "ארץ אויב" – בלתי מהימנים, בלתי נכונים ומעוותים. בעוד שהאיבה ניזונת מתחילתה מסיבה ממשית כלשהי, הרי הבורות והניכור מנציחים את המצב הקיים, והולכים ומעמיקים את התהומות.

את אחת הסיבות העיקריות למצב זה אפשר לבטא על ידי שימוש (שלא ככוונתו המקורית) במאמר חז"ל "ישראל אם אינם נביאים – בני נביאים הם". ואכן, בני ישראל נוהגים כבני נביאים – לא מבחינת התוכן או העומק של הדברים, אלא מבחינת הסגנון וההתייחסות ההדדית. נביא, מעצם מהותו, אינו איש שיחה ודיון – הוא נושא את האמת הנצחית היחידה, הבלתי ניתנת לערעור או פשרה. הנביא אינו מקשיב – הוא תמיד מטיף. ולנביא אין חוש הומור – לכל היותר יש לו סרקזם. ספק אם קמו לנו כאן נביאים רבים – אבל כולם הם "בני נביאים".

כל עמדה זמנית, פוליטית או חברתית, איננה נושא שאפשר לדון בו או להרהר על אמיתותו אלא אובייקט השייך מיד לתחום הנצח. כל עיתונאי ולו גם הקטן ביותר כותב במלוא הסמכותיות של מי שרוח הקדש מדברת מגרונו, בין שהוא יודע מה שהוא שח ובין שאינו יודע – הריהו נעשה מיד "דיין ושופט ומוכיח ועד".

המילים "אולי", "אפשרי", "יתכן", משמשות בחיינו הרבה פחות אפילו מאשר "תודה" ו"בבקשה". הבדלים טקטיים מתעטפים מיד במעטה אידאולוגי כבד, והופכים להיות "עיקרי אמונה". וכמובן, כאשר יש רק "מחלוקת לשם שמים" וכאשר כל נושא קטן וגדול שיש בו הבדלי דעות הוא עקרון מקודש – שוב אין מקום לפשרה. אנשים אינם מדברים על נושאים קטנים כמו כסף, כבוד, או קריירה, אלא תמיד על דברים העומדים ברומו של עולם, ובאלה אין מקום לא להתדיינות ולא להידברות אלא רק "ייהרג ואל יעבור".

מעטי כזב של צביעות קיימים לא רק בארצנו בלבד, והעוסקים בצרכי ציבור בכל מקום בעולם – בין במדיניות גדולה ובין בעניינים קטנים – נוטים תמיד להציג את בעיותיהם הקטנות כנושאים שבעקרון. אולם במקומות אחרים אין האנשים "בני נביאים". המדינאי הצובע את שיקוליו המעשיים בחיפוי אידאי יודע מה הוא החלק הממשי בכל מליצותיו – והוא מוכן בכל רגע לשנות את טעמו לפי הצורך.

אולם בני הנביאים שלנו לא רק מדברים בלשון נבואה; לצער הלב הם גם מאמינים בה. יתכן כי האיש היוצר סיסמה לצורך תעמולה זוכר עדיין בשלב הראשון שאין היא אלא חיפוי חיצוני, אבל האקלים הנבואי גורם עד מהרה שגם דבר זה יישכח. מה שהיה פיגום ארעי הופך להיות יסוד מוסד שאי אפשר לערער אותו.

בתכונה ה"נבואית" הזו יש בלי ספק גם צדדים יפים. היא יונקת מתוך מסורת של אידאליזם טהור, מתוך צורך נפשי עמוק שלא לעסוק סתם בענייני "עולם הזה" אלא לעשות דברים לשם שמים, לשם מטרות קדושות. למרות דבריו של מרכס, הכסף מעולם לא היה האל החילוני של היהודים, והרצון להיות "ממלכת כהנים" נשאר קיים במלוא עוצמתו גם אצל יהודים שאינם מאמינים בשום אל. אולם התכונות הללו הולכות ומתפרטות לאסימונים, המדינה מתמלאה נביאים מימין ומשמאל, חרדים וחילונים, שאת שווה-הפרוטה של נבואתם הם מטיפים בקצף על השפתיים. וכל הנבואות נאמרות בסגנון אחד: "ההוא, האחר הוא מקור הרע, ואין תיקון לעולם אלא בביעורו המוחלט".

אנשים מדברים, ובכנות גמורה, על אהבת ישראל ועל אחדות ישראל ועל דברים טובים ויפים כיוצא בהם. ואף אלה אינן מליצות סתם – הן קיימות במדינת ישראל, אלא שלצערנו הן מתגלות רק בזמני מצוקה אקוטיים. הזמנים בהם העם בישראל נראה במיטבו הם – כפי שכל אחד זוכר – כאשר פורצת מלחמה. בימים כאלה קיימת לא רק אחוות לוחמים אלא גם אהבה ועזרה הדדית בעורף. אך כל אלה נעלמים מיד כאשר יש תחושה שהמצוקה המידית חלפה. אפשר לשמוע אז כעין אנחה (של רווחה או מועקה): הזמנים הקשים עברו, אפשר כבר להתחיל לריב.

למעשה אפשר לייעץ רק דבר אחד, שאינו רחוק וקשה כל כך: להשתדל לא להקים את המחיצות – אפילו מחיצות זמניות; לא להתחיל ולבנות קוי גבול וחציצה, גם אם לצורך המליצה או השעה הם נראים ראויים להיעשות; לחשוב פעמים רבות לפני שאומרים ועושים מעשה היוצר תחומים של איבה. שאם לא כן, תגדלנה המחיצות הללו מעצמן ותהפוכנה לחומות ברזל שדורות רבים יצטרכו לעמול כדי להרסן.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו