כתוב לנו

מה עושים כשהאהבה נגמרת

מה עושים כשהאהבה נגמרת

 דוא"ל
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

לב סתום

כמעט פרק שלם בתניא מוקדש לטמטום הלב. מה זה טמטום? כשמשהו סתום. שורש המילה הוא ט.מ.מ., טוממים וסוגרים משהו. אם היה בור וסתמתי אותו – הוא טמּום. ישנו טמטום המוח – כשאדם לומד ולומד ושום דבר לא נכנס. בדרך כלל זו לא אשמתו של אדם. יכול להיות שכואב לו הלב, ליבו חושק בתורה והוא לא מתעצל אבל מוחו אטום.

לפעמים אדם מטומטם כללי, ולפעמים מטומטם לדבר מסוים. למשל בדיחות. יש אנשים שלא מבינים בדיחות. מסבירים להם שלוש וחמש פעמים והם עדיין לא מבינים. לפעמים באמת הם לא מבינים שום בדיחה, מחמת הנימוס הם צוחקים, אבל וזה לא בגלל טיפשות. לאדם פשוט חסר איזה חוש לעניין הזה. בתחום מסוים יש בו מחיצה של ברזל. אחרים מבינים והוא לא מבין. מסבירים לו עשר פעמים והוא לא מבין.

אבל חוץ מטמטום המוח, ישנו טמטום הלב. נראה לי שהמושג טמטום הלב התחדש בתניא. מדובר על אדם שאין לו בעיה של טמטום המוח, הראש הוא מאה אחוז. הבעיה היא ששום דבר לא מזיז לי. אני עובד, מתפלל, אבל זה לא נוגע אלי. כמו אדם שליבו אטום לכאב. הוא פשוט לא מתרגש.

אצל צעירים יכול להיות שיש מקום לכל מיני יצר הרע, אבל אין טמטום. כשהוא מגיע ליצר הרע הוא מתלהט, ובתפילה הוא גם מתלהט. "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים". כשיש לו מחשבות ורעיונות בתחום אחד, זה לוקח לו תשעים אחוז מהזמן, אבל בשאר הזמן הוא מתפלל ויש לו השתפכות הנפש, שהיא אמת. אני לא מדבר על הצגות אלא על הרגשה פנימית. הבעיה היא שככל שמתבגרים הרגישות יורדת והאדם מתקהה. מה זה אומר? הוא קם בבוקר, מתפלל, עושה מצוות, יושב ולומד, ושום דבר לא אומר לו כלום. עבודת ה' הופכת לעיסוק שעושים אותו אבל אין בו כלום.

הכרתי זקן אחד שהיה טיפוס מיוחד. יום אחד אמר לו חסיד קרלין אחד איזה דבר תורה. ואני רואה את היהודי הזקן, בבית הכנסת מחמת התפעלותו. בן שבעים, כבד גוף, עומד ורוקד כמה אנשים כאלה יש? כנראה שלא היה לו טמטום הלב. כשהוא שמע דבר שריגש אותו הוא פשוט קם ורקד. הוא שמע איזה חידוש שמייחסים לרבי מקוצק והתפעל מאוד. זה היה יפה לראות אותו רוקד.

טמטום הלב זה דבר שבדרך כלל בא לאדם עם הזמן. אנחנו לא בטוחים איך זה מגיע. האדם הולך בדרך טובה, עושה את כל הדברים הנכונים, ובאיזה זמן בחיים שלו כל הלב לא בפנים. גם בדברים שיש בין אדם לחברו, פתאום שום דבר לא קורה והרגש הולך. אז יכול להיות שאני שומר את כל הצדדים החיצוניים, אבל את הרגש – אין.

יש דבר כזה חבר טוב. מקווה שאתם מכירים. זה סוג של מתנה, חבר טוב באמת, שיש לנו קרבת נפש עמוקה. לפעמים הולכים שני אנשים שנראים בלב אחד, עם אהבה, חיבה וקשר, וגם זה יכול להתייבש ולא בגלל משהו שמישהו עשה. הכל בסדר, היחסים בסדר, מבקרים אחד את השני ונשארים בקשר, אבל ההרגשה מתה. וזה חבל. זה קורה לאנשים.

החוויה מתה

טמטום הלב שבין אדם למקום גורם לאבד את החיות. הרגש שלי, החמדה שלי, האהבה שלי. שום דבר לא קרה באופן רצוני. שום דבר אחר לא הלך לאיבוד, לא במחשבה ולא בכישרון ולא בדברים אחרים, הכל מוצק כשהיה, אבל הכל מת. משהו שפעם הייתי כרוך אחריו והיה אכפת לי ממנו אבל העניין בו מתפוגג - הכל ממשיך להיות אותו דבר, אך החוויה הלכה. יש אנשים שאפילו לא יודעים שקרה להם דבר כזה, כי הרגשות לא היו חזקים כל כך. הייתה שגרה והיא נמשכת. יש אנשים שמקיימים מצוות אבל אף פעם לא הייתה להם חוויה של אהבת ה' ויראתו, ולכן הם לא יודעים שמשהו חסר להם.

פעם נתנו לי את הכיבוד ללוות איזה מת. המת שכב בארון ואני ישבתי ליד הנהג, איש חברה קדישא, ותוך כדי נסיעה שאלתי אותו אם יש זמנים שאנשים כמוהו מתרגשים ממוות. הוא חשב וחשב, ובסוף אמר שרק במקרים בודדים. כמעט תמיד לוקחים ושמים את הגופה וזהו. הוא לא אדם רע. יש מעט אנשים שלא מאבדים את הרגישות לעולם.

אפשר לקשור שתיל קטן ימינה ושמאלה, ישר והפוך ולגדל אותו איך שרוצים. פעם הראו לי איך גידלו עץ תפוח שצמח לרוחב. הוא לא נראה כמו עץ, אבל הוא מוציא ענפים ועלים. פשוט לקחו שתיל של עץ תפוח והשכיבו אותו לרוחב, הוא לא נראה כמו עץ אבל הוא חי. גידלו אותו ככה. אבל עץ גדול אי אפשר לעקם. עץ קטן אפשר לעקם. עץ גדול אפשר להפיל אבל לא לעקם.

הכרתי צייר שהיה מספיק טוב כדי לקבל פרס חשוב בתערוכה באיטליה. פרס חשוב. ואחר כך, אינני יודע מה קרה לו, הוא הפסיק לצייר לגמרי. ההבנה שלו באמנות לא פחתה, וגם היכולת הטכנית שלו לא פחתה. לא היה לו משבר שהצריך תקופת החלמה, הוא פשוט הפסיק וזהו. מה אדם עושה כשזה מגיע לעבודת ה'? זו לא סתם מחלה, זו תופעה. לא ברור למה זה קרה.

כולנו בסדר

חלק ממה שאומר בעל התניא באותו עניין זה מה עושים עם בול עץ שהאש לא נתפסת בו? מכים אותו, חותכים אותו לחתיכות. בלשון הזוהר – "אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה". אם לאדם יש בול עץ בלב, צריך לשבור אותו. על האדם לומר לעצמו: בוא נסתכל עליך, רשימה עם כל מיני תארים – אתה משוקץ, מתועב, מטונף, וכן הלאה עד שליבו נשבר, ואחרי שהוא נשבר פתאום הדברים נפתחים מחדש.

יש דבר כזה, שאדם מתחיל להיות מרוצה מעצמו. וזה סוג של דבר שבא לאנשים לאט לאט. האיש שמרוצה מעצמו השכים לבית המדרש שחרית וערבית והיו לו דף יומי ושלושה שיעורים בפרקי אבות, והוא היה כל כך מרוצה מעצמו עד שזה גרם לסוג של "וישמן ישורון ויבעט". השומן עולה על הלב ומכה אותו. תראה בכמה שכבות של שומן אתה עטוף!

אדם יכול להרגיש ש"אני והקדוש ברוך הוא, אנחנו סחבק. הכל בסדר איתי". אדם שמח בחלקו בשלמות ואז כבר קשה לו לזוז. הוא מפסיק להרגיש. הוא מרוצה, העולם בסדר, אני בסדר.

מישהו פעם טבע סיסמה באמריקה בשביל להוריד מתח מבני אדם: "אני בסדר, אתה בסדר, כולנו בסדר". לא חשוב מה, אם זה בין אדם לחברו או בין איש לאשתו, כל שכן שבין אדם למקום, הכל נהיה בסדר. אדם שיכור, לא חשוב כמה פעמים הוא נופל, הוא יודע שהוא הולך בסדר. בשבילו העולם כולו מישור.

בקומקומים, האבנית מצטברת אט אט ומתישהו זה מפסיק לעבוד. זה לא מחמם את המים. מה עושים אם יש שכבה כזאת? לוקחים את הקומקום ומנקים. כשאדם חושב כל הזמן שכל מה שאני עושה הוא בסדר, העולם בסדר ואני בסדר, הלב מתכסה בעוד שכבה ועוד שכבה. אם אדם יעז לעשות חשבון נפש חריף ויגיע למצב שליבו נשבר בקרבו, הוא פשוט יתחיל לחיות. הוא יוריד ככה את שכבת העובש.

היה פעם רב, אחד מרבני חב"ד הגדולים, שהיה בעל מעמד מיוחד בין החסידים. הוא היה מנהיג ורב של עיר גדולה, והוא היה רחוק מליובאוויטש ולא הגיע במשך המון זמן אל האדמו"ר. כשהוא הגיע, פגשו בו כל מיני צעירי הצאן, שמנדריקים קטנים, וביזו אותו. הם אמרו שאם הוא לא מגיע לרבי אז הוא לא חסיד ושהוא נפוח. הם היו צעירים, ואצל חסידים זה בהחלט יכול לקרות שנערים מדברים כך לזקנים מהם. הגיע יהודי מבוגר ואמר להם במי הם פוגעים, כי הרב הזה היה באמת מגדולי החסידים. אז הרב אמר לזקן "עזוב אותם. איזו נחת רוח הם עשו לי! אני יושב בעיר שלי ואני הרב הגדול עם כל הכיבודים, מתחנפים אלי ויש עלי שכבה גדולה של עיפוש. עכשיו כשהם קראו לי בשמות גנאי הכל התקלף ואפשר להמשיך הלאה".

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו