הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

תפסיק להיות קרפיון

תפסיק להיות קרפיון

 דוא"ל

ימים קצרים ושנים ארוכות

הגמרא אומרת ששלושה דברים מאריכים ימיו של אדם: מי שמאריך בשולחנו, מי שמאריך בבית הכיסא ומי שמאריך בתפילה. מישהו שאל על כך: אם כן, למה להאריך בתפילה, הרי ניתן להאריך בדברים אחרים גם כן?! התשובה היא שסוג אריכות הימים שהוא מקבל תלוי לפי הדברים שהוא האריך בהם: מי שהאריך בתפילה מקבל אריכות ימים שהיא מן התפילה, וזה שמאריך בבית הכיסא מקבל אריכות ימים גם כן, אבל מבית הכיסא...

אומרים ש"אריכות ימים" ו"אריכות שנים" אינן אותו הדבר. כשבן־אדם עסוק אז "ימיו מתקצרים", מפני שאדם עסוק קם בבוקר ופתאום הוא רואה שכבר עבר חצות הלילה. הימים עוברים מהר מאוד, אבל יש לאדם כזה שנים ארוכות. מדוע? מפני שכשיום נעשה בהרבה אינטנסיביות, אז אדם לא יושב בכל פעם לספור ולמדוד מה הוא עשה בגלל שהוא עסוק, אבל כשהוא מסכם שנה שלמה, מתברר שהצטברו בה המון דברים. בן־אדם חושב "זו הייתה רק שנה? זה נראה כמו כמה שנים", מפני שהיה המון מה לעשות.

ימים ארוכים ושנים קצרות

ולהיפך, אנשים שיש להם ימים ארוכים, היום הולך ונמשך ונמשך ונמשך כי אין לי מה לעשות, ובסוף כשאני מנסה לעשות סיכום מה היה בתוך הימים הארוכים האלה, מתברר שלא קרה בהם כמעט שום דבר. זוהי אריכות ימים שהולכת יחד עם קיצור שנים.

יש כמה מידות שהן סמוכות אחת לשנייה, הן "נוזלות" זו לתוך זו: כבדות, עצלות, דכדוך ועצבות אינן מידות זהות אבל יש צד שווה בכולן. אני רוצה לדבר על בן־אדם שלא מתחשק לו לעשות שום דבר. בספר משלי כתוב "הדלת תיסוב על צירה ועצל על מיטתו". זה תיאור יפה. הדלת מסתובבת, נסגרת ונפתחת, והעצל עושה את אותה התנועה, סיבובים במיטה, בטן־גב בטן־גב.

יש עצלים קטנים ויש עצלים גדולים, ויש גם דבר אחר שאיננו עצלות אלא כבדות - לא שאדם לא עושה אלא שכל דבר הולך ככה לאט ובקושי. מעבר מעיסוק לעיסוק, עד שזזים ועד שמתחילים ועד שעושים... הכל באיטיות ובכבדות.

זה לא רק עניין של קצב אלא גם עניין של תוכן. אדם שנמרח מאבד גם טעם ותוכן מהחיים. כל זה בא מאותו הדבר בעצמו, שאדם מתרגל שיותר טוב ללכת מאשר לרוץ, ויותר טוב לעמוד מאשר ללכת, לשבת מאשר לעמוד ולשכב מאשר לשבת.

אני מוצא יצורים כאלה שהם בסך הכל יצורים חיים, אבל הם חיים פחות בכמות ופחות באיכות, והפחות הזה הוא בעיה. כשמישהו מתחיל לעשות דברים יותר בחיוניות זה משנה את הכל אצלו.

כשמאלצים מישהו לרוץ, כשהוא ממש חי במשך תקופה, אני לא יודע אם הוא קונה את מידת הזריזות לעולם אבל הוא לא יוכל שוב לשבת ככה סתם ולהתמרח. כשבן־אדם עסוק צריך לכתוב חמישה מכתבים, כמה זמן זה לוקח לו? אולי עשר דקות. וכמה זמן זה לוקח לזקנה? חצי יום. למה? מפני שכל דבר הולך ככה, עד שמוצאים נייר, אחר כך צריכים לסדר אותו, ואז למצוא את העט, ואז לחשוב מה לכתוב, והאם לנסח את זה כך או אחרת, ואז לתהות ולהתייעץ עם מישהו אם זה כתוב טוב או שכדאי לשנות... האם כשמשתהים התוצאה היא טובה יותר? ממש לא, זה רק לקח פי עשר זמן.

לנצל את הזמן

יש ספר שנחשב לאחד החשובים של דוסטוייבסקי, "האחים קרמזוב" שמו, זה ספר של שלושה כרכים. הסיפור שמאחורי הספר הוא שהיה לו חוזה שהוא צריך לכתוב והוא לא כתב, והייתה לו אישה וזה גם היה בעיה של ממון והוא התעצל. בסוף היא ראתה שכלו כל הקיצים והוא עדיין לא כתב, אז היא כלאה אותו בתוך החדר שלו, פשוט סגרה עליו את הדלת ואז לא הייתה לו ברירה והוא כתב את הספר הזה בתוך בערך שלושה שבועות. זה כמעט לא יאומן. הוא כתב הרבה ספרים, אך זה אחד הספרים הארוכים והחשובים שלו. מתברר שאם בן־אדם מוכרח, מכריחים אותו ולוחצים אותו, אז זה לא יוצא פחות טוב.

כדי שלא תחשבו שאני מדבר רק על מישהו שכתב רומן, אלא גם על דברים חשובים שערכם הוא לדורות, אספר לכם - להבדיל - על הרשב"א. הוא היה רב עיר וגם ראש ישיבה, יש כמה וכמה ספרים של תלמידיו שרשמו את השיעורים שלו. בנוסף לזה נשארו ממנו לפחות חמש עשרה שיטות, כלומר פירושים שלמים לגמרות שלמות. והוא גם היה "משיב" גדול, שלחו אליו שאלות הלכתיות מספרד ומחוץ לספרד, ויש אלפי תשובות הלכתיות שלו. לא ברור אם יש בידינו הכל, מן הסתם לא. בנוסף לכל אלה הוא היה צריך להתפרנס, כי בעבר רבנים לא היו מקבלים משכורת אז הוא היה צריך לחיות ממשהו. הוא היה רופא ומזה הוא חי, וגם משפחה הייתה לו. אחרי כל זה סיפרו שבכל היום היה לו טיול קבוע של חצי שעה.

איך נוצר דבר כזה? הוא לא חי במשך מאות שנים, אבל כל דבר נעשה באופן מאוד מרוכז ומאוד חיוני וגם נעשה בהכרח מהר.

אז מתברר שאפשר לעשות את זה. אם בן־אדם לא מספיק שום דבר אז זה בדרך כלל לא מפני שאין לו זמן אלא מפני שהזמן נרצח, לא בשלמות אבל בחתיכות.

יש מקומות שלא נותנים לי להימרח, המקום בעצמו מחייב אותי לרוץ ולהתרוצץ ואז, למרות שמטבעי אני כבד, אני מוכרח להתחיל לזוז. ככל שתנאי המקום פחות מחייבים, זה נותר עניין של אופי. יש בן־אדם שהוא נולד עם אופי ועם טבע של רץ כצבי ויש מישהו שהוא רץ כצב.

לרצוח את הזמן

אמרתי פעם למישהו שלהתגרד זה סעיף של "לא תרצח". זה לא בדיוק אותו הדבר אבל כמעט, מפני שבן־אדם רוצח את הזמן שלו. אתה יכול להגיע למקווה, לטבול ולצאת ולראות שם מישהו שהתגרד שם שעתיים לפני שהגעת, והוא עדיין לא זז. למה? כי אין לו לאן למהר.

חמורים הם יצורים כאלה שבדרך כלל לוקחים את הזמן. היו בירושלים פרחחים שרצו לזרז חמור שהלך לו בשובה ונחת, אז הם הרימו לו את הזנב והכניסו שם פלפל חריף, והחמור התחיל ללכת באופן אחר לגמרי. יש הרבה אנשים שאמנם אין להם זנב, אבל פלפל חריף בהחלט מגיע להם. אני יכול לראות בחור שיושב עם ספרים, ואני מרגיש שהוא יושב ומתגרד עם הספר, על־ידי הספר ומעל הספר. מעבר למה שהיה אפשר להספיק באותו הזמן, גם לדברים שכן נעשים יש טעם וריח של פגר או חצי פגר. האם אנשים שקוראים לאט מבינים יותר? העניין נבדק ונוסה והתברר שממש לא. תוצאות הקריאה המהירה היו של הבנה טובה יותר, מפני שכנראה גם המוח עובד לאט יותר כשקוראים לאט ועובד מהר כשקוראים מהר.

מישהו כתב דבר שאיננו נכון, אך יכול להתאים לענייננו. הוא כתב שבעלי־החיים האיטיים חיים יותר. לעומת הסנאים והעכברים המתרוצצים, הפיל הכבד חי שבעים שנה, והצב חי מעל מאה שנים. דגים טורפים חייבים להתרוצץ בשביל לאכול, אבל קרפיון שאוכל צמחים וזבל, לא צריך לרוץ אף פעם ויש לו חיים ארוכים. יושב לו קרפיון זקן בתוך הבוץ ממשיך להשמין ולגדול, וכשנופלת לו איזו חתיכת לחם הוא אוכל אותה לאט לאט...

מישהו כתב סיפור בדיוני על אדם שחשב שאם יאכל קרביים של קרפיון, זה יגרום לו לאריכות ימים. הוא אכל קרפיונים כל הזמן והוא לא שם לב שהוא בעצמו הופך לאט לאט להיות קרפיון. על זה אני מדבר, על הקרפיונים הזקנים. איזה סוג של חיים יש לבן־אדם שהוא בן עשרים אבל חי כמו קרפיון בן מאה־וחמישים?

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל