כתוב לנו

אם אתם רואים אנשים חמוצים, אולי תגידו להם בוקר טוב

אם אתם רואים אנשים חמוצים, אולי תגידו להם בוקר טוב

 דוא"ל

אכפתיות

הכרתי זוג אחד, שניהם היו משוגעים, כל אחד לפי הדרך שלו. הם עדיין חיים ביחד, שזה מפלאי תבל. הולידו כמה ילדים, גם זה פלא. אלה פלאים גדולים, אבל זה לא הסיפור. הוא אמריקאי, אדם מאוד מוכשר אבל משוגע עם תעודות. לא משנה. הוא סיפר לי שהוא פגש מישהו במכולת, יהודי מרוסיה. הוא אמר לו כמה מילים. ואז האמריקאי הזמין את עצמו לבית של היהודי מרוסיה, והגיע אליו עם אשתו. התברר שהיהודי נשוי. העולים מרוסיה אמרו לאורחיהם: "אנחנו חיים פה חמש שנים. במה ששייך לפרנסה – הסתדרנו, לשנינו יש עבודה, אבל אתם האנשים הראשונים שבאים לבקר אותנו". האמריקאי סיפר לי שזה היה באמת נוגע ללב. היה לזוג הזה בן, בחור גדול אבל עם פיגור. כשהוא ראה את האורחים הוא מחא כפיים בשמחה, הוא אמר: "אבא, אימא, גם לנו יש קרובי משפחה!".

אלה לא סיפורים רחוקים. עומד שם בן אדם, שלא מזיק לאף אחד. הוא חי בתוך שכונה, הוא חי בדירה שלו, יוצא לעבודה, חוזר מהעבודה, אשתו הולכת לעבודה, חוזרת מהעבודה, ולאף אחד אין שמץ של מושג מה קורה איתם, ולאף אחד לא אכפת. זאת הייתה הפעם הראשונה במשך שנים שמישהו התייחס אל האדם הזה כאל יצור אנושי. לפני כן הוא היה חלק מהריהוט. כשמישהו ניגש אליו ומתייחס כאל יצור אנושי, זה משנה את כל החיים של הבן אדם.

לפעמים יושב בן אדם, ורואים עליו שהוא מאושר. לא צריך להגיד שום דבר, לא צריך להיכנס לויכוחים, רואים שהבן אדם הוא מאושר. פשוט מאושר. ויש מקרים שאני מסתכל על אנשים, אני לא יכול להגיד שהם אומללים, הם לא מועמדים לתליה, ועם זאת הם לא זורחים. עכשיו, למה הם לא זורחים? אנשים צעירים, יחסית בריאים, לא סובלים ייסורים גדולים, נותנים להם לישון בלילה. תראו, אני מסתכל על כולכם, אני לא רואה מישהו פה שזורח. יש כאן מישהו שזורח? יש? אנשים לא זורחים. אתה רואה מישהו עם פרצוף כזה, והפרצוף הזה לא אומר שיש לו טרגדיות, אבל גם לא שהוא במצב טוב. לכל אחד יש משהו שעוקץ אותו, וצריך להתעניין.

תראו, אני רוצה שתחייכו, מפני שזה בעצמו יתרון. כן. כשמישהו מחייך זה יתרון, זה מוסיף, לפעמים זה מוסיף שמחה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. כשמישהו מחייך ורוקד ועושה, הריקוד הזה עושה משהו גם בפנים.

אבל, שוב, אני חוזר לעניין שבו פתחתי ושאני מתכוון אליו באמת ברצינות: העניין הזה של אכפתיות מכל העולם כולו. לכל אחד יש איזה קוץ. יש אחדים שמיד אני יכול לדעת שיש להם קוץ, שיש להם איזו בעיה. לפעמים הבעיה היא פרטית, לפעמים הבעיה היא משפחתית.

אני רואה מישהו שנראה כאילו ישב ושתה כוס חומץ. עכשיו, אני לא יודע מה זה. יש כל מיני חומץ. בן אדם קם על צד שמאל. זה קורה. בן אדם שומע איזה דבר שמרגיז אותו, והוא נשאר חמוץ. ולפעמים יש לו ממש צרות. למישהו כואב, לפעמים כואב ברוחניות, לפעמים בגשמיות. לפעמים לא כואב לו על עצמו אלא על בני משפחה או ידידים. לפעמים אני שומע איזה סיפור על מישהו, וזה לא סיפור שלי ולא עניין שלי, אבל זה לא נותן מנוחה. וזה אוכל אותי. ובדברים האלה, אפשר וצריך לעזור. תדעו לכם: אין דבר גרוע יותר ממוגלה שמצטברת בפנים. לפעמים היא צריכה שנפתח לה איזה פתח.

הרבה ציינו זאת, וזה כתוב אפילו בספר התניא, על המשנה בפרקי אבות שאומרת להיות מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – שכל אחד מאלה הוא דרגה בפני עצמה. אוהב את הבריות זה אחד. מקרבן לתורה זה משהו אחר.

לפעמים יכול להיות שמישהו מגיע למדרגה של "אוהב את הבריות" ולא מגיע למדרגה של "מקרבן לתורה", אז לפחות שכר אהבת ישראל בידו. מי שאוהב את הבריות אבל לא מצליח לקרבן לתורה, אולי הם לא רוצים, זה בעצמו עניין, בלי שום דבר אחר. לפעמים יכול להיות להיפך: קודם כל אני רוצה לקרבן לתורה, אני רוצה למכור לו טלית, מזוזה, מצוות עשה, מצוות לא תעשה, אבל כנראה שהסדר הוא שקודם צריך לאהוב את הבריות.

אני הולך ברחוב, ואני רוצה "למכור" למישהו תפילין, זה דבר אחד. אבל אני יכול גם לומר לו: "תראה, אתה אדם מישראל, אתה ברייה, אז מגיע לך שיחייכו אליך, שישאלו אותך לפעמים מה שלומך". אנשים הולכים ברחוב, וכל אחד שקוע עם עצמו. לכל אחד יש את החבילה שלו, ובעצם לא אכפת לו מאחרים. תארו לעצמכם שאני הולך ברחוב ומישהו ניגש אליי ושואל מה שלומי. אני לא מכיר אותו. לא ראיתי אותו בחיים שלי. אז יכול להיות שאני אענה לו בעדינות, ויכול להיות שלא.

תנסו פעם לראות את זה איך זה פועל, זה מדהים. ללכת ברחוב סתם ככה, לפגוש בן אדם שאיני יודע מי הוא ואולי לא אפגוש אותו במשך חמישים השנים הבאות. תארו לעצמכם שאני אגש אליו בחיוך, אומר לו "בוקר טוב" ואלך. יש בזה דבר מוזר, יכול להיות שלבן אדם הזה כל היום שלו יהיה יום אחר. מדוע? משום שהוא יושב בעלטה, בחשיכה, באנונימיות של הרחוב, והנה מישהו שהוא לא מכיר ולא יודע, ולא אכפת לו ממנו, ניגש אליו ואומר לו בוקר טוב. וזה עושה עולם אחר.

אני לא כזה "מרה שחורה", ולפעמים כשאני עובר ברחוב ליד עגלה של ילדים, הילד אומר לי שלום. אני לא מכיר אותו, הוא לא מכיר אותי. אבל זה משמח את לבי. למה הוא אמר לי שלום? כי כך עלה בדעתו באותו רגע, אבל זה שווה משהו.

"אשרי משכיל אל דל"

מישהו שאל: אם חבר לא נותן להתקרב, לא נותן להיכנס, מה עושים?

תראו, לא לכל אחד קל לעזור. זה מה שכתוב בגמרא על הפסוק "אשרי משכיל אל דל". לא כתוב "אשרי נותן אל דל", אלא "משכיל אל דל". זה סוג של השכלה, איך לעזור. מסופר בסוף מסכת פאה בירושלמי, שהיה חכם אחד שידע על מישהו שהוא לא יקבל. אז הוא בא אליו ושיקר לו, הוא אמר: "קיבלתי הודעה שהדוד שלך השאיר לך ירושה גדולה. אז בוא תקבל משהו על החשבון ואחר כך תחזיר לי". אחרי זמן הוא אמר לו שהכסף יישאר אצלו במתנה.

לפעמים קשה לשכנע מישהו לתת, לפעמים זה קשה לשכנע מישהו לקבל. לא כל אחד רוצה שיתנו לו יד, ויש אנשים שמסרבים אבל צריכים את היד, אז צריך לעשות את זה בצורה מנומסת. אני לא מדבר על רחוקים, אלא דווקא על קרובים. זה נכון שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". לרחוק יותר קל להגיד שלום. לקרוב צריך לעשות יותר מאמץ בשביל להגיד שלום. אבל גם לקרוב מגיע שלום. יש הרבה אנשים שצריך לדבר איתם. זה כולל גם מדריך בבני עקיבא, שצריך להגיד לו: "אם תתנהג עם האחים הקטנים שלך כמו שאתה מתנהג עם החניכים שלך - תראה איך הם יתקדמו יפה. אבל כלפי החניכים שלך אתה מתנהג יפה, ועם האחים אתה הולך מכות..."

אני לא אומר שזה כך אצל כולם, אבל הרבה פעמים יוצא שעם הרחוקים קל יותר, ועם הקרובים קשה יותר. אני מכיר כל מיני הורים, ואני מכיר גם הורים נוראיים. יש אנשים שיש להם הורים כאלה, נכון, אבל עד שהילדים ידעו מה לעשות עם זה, ההורים כבר יגיעו לזקנה ושיבה. ואחרי זה, הילדים יכולים להצטער.

מישהו פעם סיפר את זה: "הייתי בן שמונה עשרה כשיצאתי מהבית, וחזרתי הביתה בן עשרים ושתיים. דבר אחד מעניין קרה: לא ידעתי עד כמה אבא שלי יחכים במשך הארבע שנים האלה! זה דבר מדהים...". אבל לא תמיד צריך לחכות לזה, ואם היית דואג לזה קודם, אז אולי משהו טוב היה קורה.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו