כתוב לנו

אל תהיו כבש, אל תהיו עז: תהיו שור

אל תהיו כבש, אל תהיו עז: תהיו שור

 דוא"ל
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

קפיצת הדרך

הרבה כתבו על כך שהחסידות היא קפיצת הדרך. מבחינה מסוימת, זו גם ההגדרה של החסידות.

למעלה מסתם אדם מישראל מצוי הצדיק, ולמעלה מן הצדיק ישנו החסיד. בגמרא יש רשימה של חסידים; כתוב שכשמסופר 'מעשה בחסיד אחד' מדובר או על רבי יהודה בן בתירא או על רבי יהודה בן עילאי. כלומר: חסידים אינם יהודים קטנים שחובשים שטריימל, אלא גדולי עולם. בכל הספרים בני תקופתו וגם לאחר מכן, תמיד מכנים את הגאון מווילנה 'הגאון החסיד'. ההנחה הייתה שהגאון מווילנה ראוי להיקרא חסיד.

אבל שאיזה זנב דג מלוח מעיירה קטנה, שלא קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים, גם ייקרא חסיד – זה היה סוג של עלבון.

השם 'חסיד', הוא שם יומרני מההתחלה, וכשהשם הזה הלך והתרחב ונעשה שם שנקבע לתנועה, הייתה בזה הרבה מאוד יומרה ואמירה.

החסידות, במידה רבה, הייתה מודעת ליומרה הזאת. והחסידים דנו בה, וטענו שיש בעצם שתי דרכים: יש דרך שבה אפשר להגיע לכל מיני דרגות של מעלה על ידי הליכה בנתיב הקבוע, במסלולים, בפיתולים, בעיקולים, בכל הדרך שבה צריך יהודי ללכת. בדרך הזו, אחדים מגיעים להיות צדיקים, ואחדים, מתי מעט, מגיעים להיות חסידים.

הדרך השנייה היא דרך החסידות. הרעיון הבסיסי היה שאם ננסה לקחת אדם פשוט, סתם יהודי מישראל, ולעשות אותו לחסיד בדרך ההדרגתית – זה לא יצליח, בדרך הזאת הוא לא יכול להיעשות חסיד. ומה עושה בן אדם שאצה לו הדרך, הוא רוצה להגיע מנקודה אחת לנקודה שנייה ואין לו זמן? הוא חותך בין העיקולים של הדרך, ומדלג מנקודה אחת לנקודה שנייה ולנקודה שלישית. במובן הזה החסידות היא קפיצת הדרך.

יש דברים שהולכים בדרך של התקדמות מסודרת, בדרך אבולוציונית, ויש דברים שהולכים בדרך רבולוציונית, בדרך של מהפכה. ואף על פי שמהרבה בחינות החסידות לא הייתה דרך של מהפכה, נקודת הבסיס שלה הייתה נקודה מהפכנית. איך אפשר להגיע מנקודה א' לנקודה ת' שלא בדרך הפשוטה והארוכה? לנסות לקפוץ מעבר לתחומים, מעבר לגבולות.

דרך שנועדה ליחידים

מנהיגי החסידות היו מודעים גם לבעייתיות שבדרך הזו. בדור הראשון או השני של החסידות לא כל כך דיברו על זה, מפני שאז התנועה בנתה את עצמה ולא היה לה זמן לאינטרוספקציה, להתבונן בתוך עצמה ולהגדיר את עצמה כתנועה. אבל לפחות מן הדור השלישי והלאה, הדור של תלמידי המגיד, כאשר התנועה התפשטה בהרחבה גדולה, הבעייתיות הזו עולה בכמה וכמה ספרים. היו אפילו כאלה, בדורות ההם ובדורות אחרים, שבמידה רבה ניסו להוציא את האלמנט הקופצני, האלמנט של הדילוג, ולחזור למסלול פחות או יותר מיושב.

אגב, אפשר לראות תופעה כזו, שהיא לא סימן של התנוונות אלא סימן של תגובה, בכמה וכמה חצרות או שושלות שמתחילות בפרץ, בהתפרצות גדולה, בעמידה שכל כולה היא התרסה מול הגבולות והגדרים. יש, למשל, את התיאור המפורסם של קוצק. הרבי מקוצק ידע שהוא משמש תמצית של הנוסח החסידי, תמצית מבחינה זו שמסלקים כמעט כל דבר מעבר לנקודות התמצית הראשיתיות, ולכן קוצק הייתה מקום פרוע במשך כמה דורות.

היו אדמו"רים שאמרו: כל זמן שקיצור דרך משמש יחידים, הרי זה נאה ויאה, אבל כאשר כולם מתחילים ללכת בקיצור דרך, הוא מתקלקל. כשדרך שנועדה ליחידים, הופכת להיות מסלול ראשי, היא לא יכול להיות מסלול ראשי הגון. וכאן הייתה בעייתיות של אמת.

אבל העניין של קפיצת הדרך הוא חלק מהותי מהתפיסה החסידית. יש נוסח של 'תפסת מועט תפסת', ויש נוסח של תפסת מרובה – אולי לא תפסת ואולי כן, אבל אם תפסת – תפסת מרובה. זה סוג מסוים של הימור בחייהם של בני אדם. כי מי שמנסה לתפוס מרובה והוא כשלעצמו איננו שייך לכך, ימצא את עצמו בסופו של דבר שוכב סרוח באיזשהו מקום. זאת שאלה של הימור, כמה בן אדם יכול לנסות ללכת בדרך הזאת ולקחת את הסיכון. לא מדובר על ראיה של החסידות כראיה לאחור. מתוך הכתבים, מתוך הדיבורים של אנשים אפשר לראות שהם הבינו שיש כאן בעייתיות טבועה, אמיתית.

בשובה ונחת

יש דבר שקרה בעולם הדתי של היום – כולם נעשו ייקים, במובן הרע של המילה. הרשו לי להגדיר פחות או יותר, איך נראה כעת בית כנסת שמתפלל נוסח ספרד. ברוב המקרים מידת הסדר שבו היא כמו במניין חסידי, ומידת ההתלהבות שבו היא כמו במניין ליטאי. זו התוצאה, ואפשר לראות אותה לא רק בבתי כנסת שכונתיים פה ושם, אלא גם כשמגיעים עמוק יותר או רחוק יותר בעולם הדתי. עם כל ההבדלים בצבעים של הכיפות, ועם ההבדל בין בחור שהולך במכנסי חאקי עם ציציות, לפעמים עם תכלת, משולשלות החוצה, ובין היהודי שיושב בחליפת זברה בצד השני, יש בהם צד שווה מעבר לעובדה שהם שומרים פחות או יותר על אותה תורה. מתברר שהעולם הדתי בכללו הוא עכשיו עולם שמבחינות רבות "ביקש לישב בשלוה".

זה ציטוט מהמנון בית"ר: "כי שקט הוא רפש, השלך דם ונפש, למען ההוד הנסתר". הנקודה של "שקט הוא רפש", זה שיש "בשובה ונחת". "שובה ונחת" זה ביטוי יפה לבוץ לא מרתק. הולכים, מדשדשים. נוצרת אידאליזציה של הבינוניות, שאומרת: אל תהיה צדיק הרבה ואל תרשע הרבה; לא יותר מדי, חלילה, להיות צדיק, ולא, חס ושלום, להיות רשע. אגב, זה מופיע גם בצורות אחרות; אתה לא צריך להיות אביון וגם לא גביר, תישאר אדם ממוצע. פעם היו שני ביטויים שמגדירים אדם בינוני: אחד - "נישט א גרויסע חכם, נישט א קליינע נאריש" - לא חכם גדול ולא טיפש קטן. יש נוסח בלשון הקודש: מה זה בן אדם ממוצע? - לא סור מרע ולא עשה טוב.

האם אנשים לא מתפללים? – מתפללים, האם אנשים לא אוכלים כזית מצה בפסח? – אוכלים, וגם את המרור אוכלים. אבל באופן כללי יש "בשובה ונחת".

לאנשים צעירים, אולי אפילו באופן ביולוגי, יש סערות נפש פנימיות, יש סכסוכים פנימיים שבנפש, החיים שלהם לא פשוטים. לא צריך להיות מחנך דגול, גם אב של ילד או ילדה, או אפילו דוד, כדי לראות איך הבחורים והבחורות האלה סובלים את כל סבל העולם.

אבל, וזה דבר מעניין, אנשים משתגעים בצורה מתונה, אנשים משתוללים באופן מרוסן, אנשים מגיעים להשתפכות הנפש ובתנאי ששום דבר לא יישפך. זה תיאור של מצב, וזה עולם קיים. מבחינה מסוימת יש מין סטאטוס קוו של שיקול ושקלול. ומה שמדהים, שהוא לא חל רק על היהודים שבגיל שכאילו "עבר ובטל מן העולם", אפשר לראות אותו גם אצל בחור בן תשע עשרה. בסופו של דבר, מסתכלים על בחורצ'יק ואפשר לראות במפולש, כבר כעת, את הכרס ואת הקרחת. זה רק עניין של זמן עד שהם יצאו מן הכוח אל הפועל ויראו לעין כל, אבל גם כשהוא בן חמש עשרה הוא כבר עם כרס וקרחת. מדוע? מפני שיש אנשים טובים שמגדלים אנשים טובים, ותו לא.

לא נטה ימין ושמאל

החסידות הייתה תנועה של נתינת חיּות בתוך הגוף היהודי. כמעט כל מנהגי החסידים, כולל דברים שנראים מוגזמים ומופרכים, כולם עתיקים בחמש מאות, אלף או אלפיים שנה. אחד אחד, מהגארטל ועד השיריים. בתחילת החסידות דיברו הרבה על פשיטות ותמימות. הכוונה בפשיטות ותמימות לא הייתה לעשות את האדם "בער ולא אדע", אלא שאם אומרים לי שצריך לעשות מעשה מסוים, ואני יודע שהוא כתוב בספר, אני גם מסוגל לעשות אותו בפועל ממש.

אבל מעבר להחייאת העולם הקיים, שהייתה נושא מרכזי מבחינת הדרישה והחוויה, ישנה נקודה נוספת בחסידות: להיות חסיד פירושו לקבל על עצמך תנופה מהפכנית שמשנה את עצם הגישה. ברוסיה יצרו את המושג של מהפכן מקצועי. היו אנשים שעבדו על המהפכה, ועבדו עליה בצורה שיטתית בשביל לעשות שינוי דרסטי בתוך הקיים. הדחיפה הבסיסית היא: פלוני, ולא משנה אם אתה נער בן ארבע עשרה או יהודי בן שמונים - קפוץ! אל תלך, תקפוץ. תעבור את הגבולות של עצמך ואת הגבולות של סדר העולם. השאלה היא באיזו מידה בן אדם מוכן ללכת על זה. לא מדובר על כך שמישהו ירכוש לעצמו גארטל או שיגדל פאות, זאת הדרך הקלה. מדובר על לפחות להרגיש צורך בשינויים ולרצות לעשות אותם בתוך העולם שלך.

נראה שיש עכשיו יותר אנשים בישיבות משהיו אי פעם במשך הדורות. אם למדוד את הדברים רק לפי קילומטרים של דפי גמרא רצים, אז יכול להיות שיש עכשיו יותר קילומטרז' ממה שהיה פעם. אבל האנשים בישיבות יושבים בשובה ובנחת. מדובר על כל הקשת של הישיבות, מישיבת הקיבוץ הדתי עד לישיבת תורה ואמונה, הישיבה של נטורי קרתא. בכל הישיבות הללו - איפה רואים איזשהו מהלך חדש, אפשר אפילו לומר, מהלך תורתי חדש? כל כך הרבה אנשים עוסקים בתורה, ואם האנשים הללו היו עוסקים במחשבים, הם היו יוצרים דברים חדשים. יושבים אנשים בהרבה ישיבות – ולא מדובר באלה שמבטלים את הזמן, חלילה, אלא באלה שיושבים ולומדים – ולא נוצרים ניצוצות.

זה לא משנה אם הניצוצות יבואו מאיזה ישיבה שחורה שבשחורות או מהישיבה הלבנה שבלבנות. בכל הישיבות הללו המסר הוא: יש מסלול מסוים, בדרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל ולא נשתה מי באר, אנחנו נלך בדיוק בדרך שלנו.

לחרוג מהמסגרת

אמרתי פעם למנהל מוסד חינוכי: "מובטח אני שמתוך התלמידים שלכם לא ייצא סופר גדול, לא משורר גדול ולא איש מדע גדול. מדוע? מפני שאתם דואגים לכך שלא ייצא!". יצאו משם המון אנשים טובים וכשרים אך לא נוצרה הוויה חדשה. אנשים יכולים להגיד שזו דרכו של עולם וכך ראוי לו לעולם. אבל כשמדברים על הבשורה של החסידות, הבשורה הראשונה היא כמו שכתוב בשיר שהוא מסטרא דשמאלא, האינטרנציונל: "קומה התנערה עם חלכא". "קומה התנערה" - זו הבשורה.

יש מעשה חסידי שקצת ממחיש את הנקודה. יהודי אחד הולך לרבי, מתיישב בסמוך אליו והרבי שואל אותו: "אמרת השבת את הפרק בפרקי אבות?", "אמרתי", עונה החסיד. שואל הרבי: "איך אתה מבין את הביטוי שנאמר שם: 'דע מה למעלה ממך'?". והחסיד אומר לו את הפירוש הרגיל. הרבי אומר לו: "אני חשבתי שאולי 'דע מה למעלה ממך' פירושו - תנסה לדעת מה למעלה דורשים ממך". החסיד סיפר שהוא יצא מהרבי וחשב לעצמו: "נו טוב, אז הרבי אמר עוד פירוש". מאז, במשך שנים המאמר הזה רדף אחריו, לא נתן לו מנוחה.

לא היה מקום שבו הוא יכול היה לשבת בשקט מפני שבכל מקום חזרה אליו השאלה: מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממך?

הסיפור הזה הוא דוגמה לדבר שאינו מניח לאדם לשקוט. גם כאשר אדם יגיע לאיזו מדרגה, וילמד ויתפלל, הוא עדיין ישאל: מה רוצים ממני למעלה? אולי דבר אחר, אולי דבר גדול יותר ואולי דבר שונה לחלוטין? השאלה הזאת, בתור גישה, קודמת לשאלה האם הצמצום באור אינסוף היה כפשוטו או לא כפשוטו, שהיא שאלה חשובה ועמוקה מאוד. כשמישהו רוצה ללכת באיזושהי דרך, הוא צריך לשאול את עצמו מה התכל'ס.

מישהו תיאר פעם מה קורה בעולם: בן אדם יושב ולומד תורה. הוא לומד כמה שלומד ולאחר מכן הולך לעסוק באיזו מלאכה, ומה נשאר ממנו? שיש לו ילד. את הילד הוא ישלח לאיזה מקום טוב, מהילד אולי יצמח משהו. ומה קורה לילד? הוא עושה אותו הדבר. ומישהו אמר פעם: אני כבר מצפה לראות את הילד האחרון, את הילד הזה שבשבילו במשך דורות מושיבים ילד אחרי ילד ואומרים לו: אתה תהיה זה שתמלא את התקווה. למה הילד הזה לא נולד? אחת הסיבות שהילד הזה לא נולד היא מפני שבסופו של דבר, אנחנו הולכים ועושים שוב את אותם הדברים. לא שאנחנו מוותרים באופן מודע וברור על התקוות והשאיפות, אבל זה לא בוער יותר. אם זה יתחיל לבעור במישהו, יכול להיות שיקרה משהו.

קומו ותתחילו לרוץ!

התביעה לשינוי הייתה נכונה באותו זמן שהתחילה החסידות. כשעוברים על ההיסטוריה של התקופה, אחרי גזירות ת"ח, אחרי המשבר של שבתי צבי, במזרח אירופה ישבו אנשים וניסו להקים מחדש את שברי החיים שלהם ולשקם את ההריסות. מבחינת האחוזים, מבחינת המסה של השינוי, החורבן שהיה אז באותו אזור היה בערך באותו סדר גודל של השואה.

כשאנשים ניסו להחיות את עצמם ניגשה החסידות לאותה הבעיה בצורה קיצונית אחרת, היא אמרה: אתם, האנשים החלכאים והנדכאים, אלה שהולכים קדורנית מפני ה', קומו ותתחילו לרוץ! ללא ספק המהות הבסיסית של החסידות הייתה תנועה של תחיה, של רנסנס, וזו הייתה התמצית - חיים חדשים קמו. במידה מסוימת, אותה בעיה מופיעה גם היום.

מתברר שכדי להיות חסיד יש יותר מאשר מסלול אחד, אבל בכל המסלולים יש צד אחד שהוא תביעה: ללכת בקיצוניות באותו נתיב. אי אפשר להיות חסיד כשהאדם מנסה להיות עוד אדם ממוצע. אם אפשר ללמוד מהחסידות, צריך ללמוד לא את ה'רעבעשקעלך', את יצירת האדמו"רים, הם נוצרים בין כה וכה - חיקויים קטנים של כל מיני דברים. אבל זאת לא הנקודה. השאלה היא האם האדמו"ר יכול לקחת את החסידים שלו ולהטיס אותם למעלה או שהוא רק רועה צאן, ומה אפשר לבקש מכבשים? מה אפשר לתבוע מהם? הם צאן קדשים, יש להם כל כך הרבה מעלות טובות.

זו תורה של חב"ד: יש בחינות של כבש, עז ושור. כבש הוא בחינת ביטול והכנעה; מה יכול להיות יותר טוב מכבש? רחל לפני גוזזיה נאלמה, היא לא עושה נזקים, אבל מה אפשר ליצור עם הכבש? עז היא חיה הרבה יותר מחוצפת והרבה פחות יציבה, אז אולי אפשר לעשות איתה משהו. שור הוא נוגח, הוא סכנת נפשות, אבל אם רוצים לחרוש שדה, אז "רוב תבואות בכוח שור".

אם רוצים להיזכר בחסידות, לא צריך להיזכר בסנטימנטים, או בסיפורים שמלטפים את הלב, אלא במשהו שנמצא מתחת לכל אלה. מתחת לכל אלה יש להבת אש. אחד מהאדמו"רים של חב"ד הגדיר מהי חסידות, בנוסח חב"די מובהק: חסידות זאת אש קרה שלוהטת ויוקדת. זאת אש שיכולה להיות קרה, אבל היא לוהטת, היא מתלהטת, היא בוערת. אם רוצים לקבל מהחסידות יותר מאשר סיפורי מעשיות, יותר מאשר כל מיני דברים של חמדה, אם רוצים לקבל מסר, אז המסר הגדול הוא: החסידות היא סוג של קפיצה, של יציאה, לפחות רצון לצאת.

(הדברים נדפסו בעלוני "קרוב אליך")

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו