כתוב לנו

כשהרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) חשב שהתוועדות זה בילוי...

כשהרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) חשב שהתוועדות זה בילוי...

 דוא"ל
התוועדות בשיקגו
התוועדות בשיקגו

החפץ חיים שתק מפני שקיבל את הסטירה ביושר • בהתוועדות אפשר לדבר על כל דבר • לא חייבים להביא את הצדדים המוצלחים שלנו, הסוד הגדול הוא לחבר את החסרונות וליצור מהם שלמות גדולה • למה התוועדות היא בילוי, למה אוכלים ושותים בה, ומדוע לא באמת הכי חשוב על מה דובר בהתוועדות?

לבלות בהתוועדות

יום אחד ישבו חסידים באיזה מקום ודיברו על עצמם ועל עניינם ומהותם. הם הגיעו למסקנה שהם דלים וריקים, שהם חסרים מכל צד ופינה ושהדבר היחידי שיכול לעזור להם זה שילכו לרבי. והם יצאו לדרך. באותו הזמן בעצמו ישב הרבי ודיבר על עצמו. הוא אמר כמה שהוא דל ועד כמה חסר לו מה שהוא היה צריך להיות. המשיך הרבי ופירט עוד כל מיני חסרונות עד שהגיע למסקנה שהוא בעצמו לא יכול לעשות שום דבר, ושיכול להיות שאם יהיו כמה אנשים אחרים טובים יחד איתו, אולי הם יוכלו להרים אותו. ככה הוא אמר. ואז הגיעו החסידים וסיפרו לו את סיפורם.

אמר להם הרבי שעכשיו יש להם שתי דל"תים, פעמיים האות דל"ת. "אני דלת, אני מרגיש דל, אתם מרגישים דלים, כשלוקחים שתי דל"תים ומצרפים אותן יחד, אז נוצר מזה מ"ם". כששמים שתי דל"תים יחד, אחת ישרה ואחת הפוכה, נוצר מזה מ"ם סופית. יש מילה אחת בתנ"ך שיש בה מ"ם סופית באמצע מילה, בישעיהו. כתוב שם "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". המ"ם הזאת היא של המשיח, והיא מגיעה מכך שמצטרפים שני דלים ביחד.

האמת היא שזה קורה בכל פגישה כמו התוועדות. מצטרפים הרבה אנשים עם החסרונות שלהם, והנקודה הגדולה היא שאנשים מצרפים את החסרונות שלהם באופן שהחסרונות יצטרפו לשלמות. לא רק שאחד נותן לשני את שלמותו, אלא שאנשים מצטרפים אחד לשני ומסייעים אחד לשני להשלים את מה שחסר אצל כל אחד ואחד, ואצל כל אחד ואחד יש חסרונות אחרים, ולכן הצירוף הזה הוא באמת צירוף גדול מאוד.

טוב. מכיוון שזו התוועדות, ובהתוועדות אפשר באמת לדבר על כל דבר, זה עניינה, אז אספר לכם איזה לשון הרע עלי... החפץ חיים אמנם אמר, בתורה שבעל פה, שכמו שאסור לספר לשון הרע על אחרים כך אסור לספר לשון הרע על עצמו. אבל הוא לא כתב את זה בספרו. הוא אמר את זה בעל פה.

הספר "חפץ חיים" שעשה את שמו הגדול, היה ספר שלא נכתב בו שם המחבר, במשך שנים אף אחד לא הכיר אותו, הוא היה מסתובב ומוכר את הספר כדי להפיץ את הספר ברבים. אבל הוא לא מכר אותו בתור מחבר, אלא אמר שהוא מוכר את הספר בתור סוחר, ומרוויח על זה משהו. אז אנשים לא הכירו אותו אבל שמעו על האיש הזה, ואחרי זמן הוא נהיה יותר ויותר מפורסם.

יום אחד הוא נסע בעגלה עם איזה יהודי, והיהודי שאל אותו לאן הוא נוסע. הוא ענה לו: "לאיזו עיירה". ואז הוא שאל אותו אם הוא מכיר את החפץ חיים. ענה לו: "אני מכיר אותו". "ואיך הוא?", שאל היהודי, והחפץ חיים ענה: "הוא יהודי כמו כל היהודים. הוא לא לומד כמו שצריך, הוא לא מתפלל כמו שצריך". וכך הלאה והלאה, אמר מה שאמר על החפץ חיים. עד שהיהודי ההוא התמלא כעס וחימה ונתן לו סטירת לחי – הייתכן לדבר ככה על החפץ חיים?! החפץ חיים קיבל את הסטירה מבלי להגיד דבר. אחרי זה הוא אמר שמכאן הוא למד שכשם שאסור לדבר לשון הרע על אחרים, כנראה שאסור לדבר לשון הרע על עצמו. ולכן את הסטירה הוא קיבל ביושר.

בכל אופן, הייתי פעם באיזה מקום וסיפרתי להם איזה מעשה שהיה איתי. ביידיש קוראים להתוועדות "פארבריינגען". למילה הזו יש משמעות ביידיש – והמשמעות המילולית שלה כפי שהיא כתובה במילון, זה לבלות. פשוט לבלות. כשבן אדם הולך לבלות באיזה מקום, מסתובב סתם ככה, אז ביידיש טובה, ביידיש קלאסית, אומרים שהוא "הולך פארבריינגען" – לבלות את הזמן.

לפני הרבה שנים הגעתי לישיבה של חב"ד. הגעתי לשם, וישבתי וניסיתי ללמוד מה שהיה שייך. ואז אחד הבחורים קורא לי ואומר – בוא לפארבריינגען. אמרתי לו, תראה, אני באתי לכאן ללמוד, לא בשביל לבלות. אצלי יידיש היא שפת אם, ככה שאין לי בעיה, אבל את המשמעות של המילה הזאת לא ידעתי. לקח לי קצת זמן ללמוד שזה לא בדיוק אותו דבר כמו בילוי שמבלים…

מכל מקום, למה קוראים לזה בילוי - פארבריינגען? מפני שיש את המקטרג הגדול הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות. וכשהוא רואה אנשים שהולכים להתפלל, למשל, אז הוא יודע שזו סכנה בשבילו ומיד הוא מפריע לכולם. תכף ומיד, כל המחשבות הזרות שכל היום לא חשבו עליהם מגיעות דווקא באמצע התפילה. יש מישהו שדואג להכניס אותן כדי לקלקל את התפילה, הוא שם רגליים כל הזמן.

אז מה עושים בפארבריינגען? באים אנשים ביחד ואומרים: אנחנו הולכים לבלות. כשהשטן שומע את זה, הוא אומר – אני צריך להתערב להם בזה? הם יעשו את כל הנזק לעצמם בעצמם, והוא לא בא. ואז יש הזדמנות להיפגש ביחד ולדבר דברים שבקדושה, ובאמת להעלות אחד את השני. עכשיו, מכיוון שהשטן קורא את כל העיתונים ואולי הוא גם כותב בעיתונים... אז הוא גילה שפארבריינגען זה לא כמו שהוא חשב. אז מה עושים לו? שמים מיקרופון, והוא יודע שבמיקרופון מדברים בוודאי דברי הבאי ולא דברי תורה ולא דברי קדושה, והוא הולך ופורש משם. לחיים! לחיים!

דיבוק חברים

התמצית והעיקר באמת בדבר היא לא זה שאנשים שומעים איזה דברים. מה שמוצג בין השורות, בין המילים, בין האותיות, לפעמים חשוב ומועיל יותר ממה ששומעים. למה אוכלים ושותים בהזדמנויות כאלה, למה לא יושבים ושומעים דברי תורה? כי על ידי אכילה ושתייה אנשים נעשים דבוקים אחד בשני. וכששני אנשים מישראל, או יותר, נעשים דבוקים אחד בשני, הדביקות הזאת היא עצם עניין החיבור שדיברתי עליו. החיבור של שתי הדל"תים. החיבור של שתי אבנים עושה שני בתים. שלוש אבנים בונות שישה בתים. וכך הלאה והלאה.

כשאבנים מצטרפות, כשיהודים מצטרפים לאיזה דבר, כשבאים שני אנשים ביחד, אז תמיד יש צירוף של שתי נפשות אלוקיות מול נפש הבהמית אחת. מדוע? משום שהנפש הבהמית היא אצל כל אחד לחוד. הוא בפני עצמו. הוא לא דואג לנפש הבהמית של אחרים. אבל הנפש האלוקית שלי דואגת לו כמו לי. בדיוק אותו הדבר. לכן, תמיד יש שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת. וכשבאה קבוצה גדולה של אנשים, אז תארו כמה נפשות אלוקיות נמצאות שם. ואם כל אחת תיתן רק מכה אחת, אפשר לרסק את הנפש הבהמית בהזדמנות הזו.

ולמה עושים את זה באכילה ושתייה? שאלו פעם את "היהודי הקדוש" למה החסידים מתאספים ביחד ושותים ואוכלים, במקום זה היו צריכים לשבת וללמוד. היהודי הקדוש היה מפורסם בתור למדן יוצא מן הכלל. אז הוא אמר – יש לי הוכחה לזה ממשנה, מגמרא ומהלכה מפורשת. ההלכה היא שאסור לעשות כל מיני דברים, למשל לשתות יין, עם הגויים מפני שעל ידי זה מגיעים להתחברות יתירה. אבל, אין שום גזירה שאסור ללמוד עם גויים ביחד. שמע מינה שעל ידי לימוד לא מגיעים לידי התחברות ואילו על ידי אכילה ושתהיה מגיעים לידי התחברות.

אז לכן אנשים אוכלים ביחד, שותים ביחד ומנסים להגיע לקרבת הנפש. שזה בעצם העיקר. תדעו לכם: נכון שכל אחד עושה את עבודתו לחוד. בעצם, כל אחד רץ לבדו. כל אחד הולך לבדו. מי יעלה בהר ה', אחד אחד. גם כשאנשים הולכים ביחד, הם עדיין כל אחד לבד. כל אחד יש לו את הנפש שלו ואת העלייה שלו. אין דבר כזה שקבוצה עולה, אבל כאשר אנשים מחזיקים ידיים אחד של השני, הם עוזרים למשוך אחד את השני למעלה ולדאוג שלא ייפול למטה. וככה צריך לעשות.

האם את כולם אני אוהב באותה מידה? אני לא אוהב את כולם באותה מידה. אני צריך להרגיש כמו שבן אדם מרגיש כלפי האיברים של הגוף שלו. יש איברים שהם חשובים בעיניו יותר, יש איברים שהם חשובים בעיניו פחות, אבל כולם שלו. עכשיו, כשבן אדם יושב ומרגיש שהוא נמצא עם שלו, עם אנשים קרובים אליו, שהוא רוצה להיות קרוב אליהם, על ידי זה בעצמו נפעל הדבר. זה לא משנה אם שמעו דברים או שלא, אם שרו שירים או שלא, עצם העניין הזה שאני יושב, מסתכל על מישהו לידי, מעליי, מאחוריי, אני מסתכל ורוצה להיות ביחד משום שאנחנו רוצים להושיט ידיים אחד לשני וללכת לאותו הכיוון.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
2 תגובות
1000 תווים נשארו
יוסי kfar chabad 23 מרץ 2017

לשואל מאור עקיבא אתה מתפלל להקב"ה ולא לאברהם אבינו. כשאתה אומר אלוקי אברהם תכוון על צד ימין של אלוקים -אלוקי אברהם.

ומה זה צד ימין של אלוקים? הרי אין לו גוף ולא דמות הגוף. אין לו צדדים.

אלא הפירוש צד ימין של אלוקים זה, השפע שמשפיע לנו הקב"ה באופן של מידת החסד. כל הקטע של צד ימין וצדדים בכלל, זה רק משל - מבשרי אחזה אלוקה.
כדי להמחיש לנו שיש מידות שונות, התורה מחלקת את זה לפי מבנה גוף האדם, שכשעושים משהו במידת החסד-באהבה, עושים עם יד ימין, עם היד החזקה, עם רצון חזק. אבל כשמרחקים מישהו-מידת הגבורה, עושים עם היד החלשה, כי עושים את זה בלי רצון.

אבל כשמסתכלים על הנמשל, על אלוקים, צריך להפשיט גשמיות הדברים, ולהסתכל על זה בצורה רוחנית. השב

בעילום שם Or akiva 31 אוקטובר 2016

שאלה כמתפללים בבקר שמונה עשרי ואומרים א.אברהם מכוונים לחסד והוא ימין .איפה אני מדמה בראשי הימין שלו ואיפה השמאל של יצחק .האים עלי לדמות כאילו אני עומד לפניהם כך שאברהם אבינו זצוקל הוא בבחינת שמאל שלי ואים אני כנגדו אז הצד הימני והשמאלי הם היפך ממני .וכך עלי לראות זאת בראשי ולכוון .א.הוא בבחינת ימין אז הוא מצד שמאל שלי .אני מודאג מיזה אים נכון או לא בבקשה תעזרו תודה מראש וכל טוב השב