הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

סיבה אחת ש(אולי) גורמת לכם להיכשל בחיים

סיבה אחת ש(אולי) גורמת לכם להיכשל בחיים

 דוא"ל

עומד לו אדם צעיר ומדבר על תכניותיו: אני רוצה, אני מתכנן, אני מייעד את עצמי לעשות. והאיש הזה הוא איש בעל כישורים, בעל כישרונות, והוא בהחלט מסוגל לעשות כל אחד מהדברים הללו שהוא רוצה ומתכונן לעשותם. ובהזדמנות פוגשים את האיש הזה לאחר שנים, מבוגר, מהוה, מטושטש מעט, שנשאר בערך באותו מקום בו היה לפני שנים. אף אחד מהדברים שרצה לעשות לא הגיע לידי הגשמה. אף אחת מן התכניות לא הביאה פירות.

בשלב מסוים בחייו הוא עדיין מדבר כמו שדיבר קודם: אני רוצה, אני מתכנן, אני מתכונן לעשות. בשלב מאוחר יותר הוא מדבר על מזלו הרע, על שונאים, על אשתו המרשעת, שכל אלה מנעו ממנו מלהגשים את חלומותיו. והאיש הוא אותו איש עצמו, אותם הכישורים שהיו בו עדיין נשארו קיימים, לפעמים קצת ניטשטשו או נמעכו עם הזמן; אבל בעיקר – אדם שיכול להיות נבון, נחמד, סימפאטי, שלא הגיע לשום דבר, שלא הגשים שום דבר.

עתים יש למצב כזה סיבות אובייקטיביות: אדם שנקלע לתוך מלחמה, שטלטלה אותו ומנעה ממנו לעשות דברים; מי שאסון משפחתי פגע בו, ופעמים – הרס אותו מבחינה נפשית או כספית; פעמים שאדם נכשל בשותפים רעים או רמאים, שמרוששים אותו ומשאירים אותו חסר אונים; כל הדברים הללו עשויים לקרות, ואכן הם קורים מפעם לפעם. אולם הרבה פעמים הסיבה האמיתית שבעל החלומות נשאר רק באותה דרגה של בעל חלומות, של מי שהיה יכול לעשות דברים, תלויה בו-עצמו, באישיותו-שלו. לעתים תלוי הדבר בחולשת כוח-הרצון. קל לחלום חלומות, לפעמים גם נעים לחלום חלומות. אלא שכל דבר דורש גם מאמץ מסוים, התגברות על מכשולים, ופעמים שכוח הרצון אינו עומד בשום יחס לחלום. ומשום כך נשאר אותו אדם בגדר חולם, ורצייתו – בגדר משאלת-לב בלבד. פעמים שהדבר תלוי בחוסר יכולת של התמדה: אדם איננו יכול להתרכז בכל נושא מעבר לזמן קצר ומוגבל. וכאשר עובר אותו זמן של התלהבות ראשונית, מייד נמוגה גם היכולת לעשות דבר-מה. ומאחר שכמעט כל הישג שאדם יכול להשיג בעולם דורש התמדה מסוימת ועבודה בו, מי שאינו יכול להתמיד איננו יכול להגיע להישגים מעבר לאותם הדברים שניתנים להיעשות בהבזקים קצרים, שאינם דורשים הכנה מרובה קודם לכן.

אלא שיש אנשים שיש להם מידה ניכרת של כוח רצון, שניכר בתוך מעשיהם, ויש להם גם יכולת להתמיד בדבר זמן מסוים. ואף-על-פי כן הם ממשיכים את חייהם, כשם שהם גומרים אותם, כמערכת של רסיסים, שכל אחד מהם היה יכול להיות חלק מדבר גדול, ואינו אלא רסיס, פתח, הוראה ליכולתו של האדם, לפוטנציאל שלו, ולדבר המונע אותו מתוכו לעשותו. והסיבה לכך היא תכונת נפש מסוימת, שאפשר לקרוא לה האופי של "לאו דווקא".

איש ה"לאו דווקא" חולם דברים, אפילו רוצה בהם, ולא פעם גם ניגש לעשותם, ואף ממשיך בכך במשך זמן מסוים. אלא שמה שמונע ממנו להביא דברים לידי השלמה, להביא את עצמו להגיע לכלל הישג משמעותי, הוא משום שכל דבר ודבר שהוא רוצה בו הוא "לאו דווקא". הוא רוצה בדבר מסוים, הוא מוכן לעבוד כדי להשיג אותו, אלא שהרצון הזה איננו ממוקד ואיננו מרוכז. אם יעלה בידו הדבר – מה טוב; ואם לא – הרי בעצם הדברים הוא רוצה, אבל לאו דווקא דבר זה.. הוא רצה להיות איש מדע, והלך למקום הנכון, והחל בלימודים; הוא רוצה מספיק ומוכשר מספיק כדי להמשיך ולהתקדם בכיוון הזה, שלכאורה בחר לעצמו. אלא שבחירה זו מעיקרה לא היתה בחירה בדבר מסוים, במטרה מסוימת זו דווקא; ולכן, משום שיקולים אחרים, שיקולים חיצוניים של לחץ כלכלי, או מפני רצון להיטיב את מצבו, הוא מחליט שלא יהיה איש מדע אלא דווקא רואה חשבון. ושוב: הוא רוצה בכך, עובד על כך, ומתחיל ללכת בכיוון מסוים. אלא שגם רצייה זו אינה רצייה של דווקא. אין שום כורח פנימי או מטרה ממוקדת המחייבת אותו להגיע לנקודה זו דווקא. ומשום כך, כאשר מתארע מאורע מסוים – חיצוני או פנימי – הוא באותה קלות שהתחיל בדבר מסוים גם זונח אותו, ואפילו אינו מצטער על כך במיוחד, משום שהוא לא רצה דווקא להיות רואה חשבון. זו היתה אפשרות, ואפילו אפשרות שבחר בה; אלא שהבחירה היתה מתוך הקלות, מתוך שהוא יכול להיות דבר, יכול לעשות מספר מסוים של דברים, אבל הוא יכול גם להיות ולעשות דברים אחרים, משום שאין לו, בעצם, לא סיבה פנימית ולא מטרה אחרת המחייבת אותו מתוכו להגיע לדברים. הוא יכול לעשות אותם, אבל לאו דווקא אלה. משום כך בהחלט ייתכן שהוא, בתוך הטלטולים של המציאות, של האפשרויות הפתוחות לפניו ושל הלחצים הפועלים עליו, יגמור, ימשיך במשך שנים להיות מנהל חשבונות מדרגה שנייה.

כיוצא בזה, יושב לו בחור בישיבה ורוצה להיות למדן. ויש לו כישרונות, ויש לו גם יכולת פנימית לשבת וללמוד. הוא רוצה בכך, אבל לאו דווקא בדבר הזה. זוהי אפשרות, שכעת הוא בוחר בה מטעם כלשהו, משום שהיא אחד מן הדברים שהוא יכול ורוצה לעשות. ובשלב מסוים יכול לעלות בדעתו שהוא רוצה להקדיש את חייו לאו דווקא ללימוד אינטלקטואלי אלא לתיקון מידות נפשו: להיות צדיק, להיות קדוש. וגם זו היא, בלי ספק, מטרה גדולה ונעלה שאדם יכול להמשיך בה ולהגיע בה, באופן מסוים, למעלות גבוהות. אלא שהאיש של הלאו-דווקא היה מסכים לכך, היה רוצה בכך, אבל אין לו כורח מתוכו לעשות דווקא דבר זה. משום כך, כשיגיע זמנו לשאת אשה או לחפש לעצמו פרנסה, הוא יפסיק את המאמצים, ובמידה מסוימת – גם את הרצייה, להיות צדיק, והוא ירצה מעתה להיות בעל-בית הגון, בעל, אב משפחה ראוי. ובדרך-כלל גם רצון זה איננו דווקא, לאמור: אין הוא שב ומרכז את עצמו, את כוחותיו, את כל אפשרויותיו כדי להגשים את הרצון האחרון הזה: הוא נקלע לתוכו, ואולי ימשיך בו במשך שנים, בלי שתהיה לו רצייה מיוחדת שתהיה מכוונת ומיוחדת דווקא לדבר הזה. הוא היה רוצה להיות למדן, או צדיק, או גביר. אבל בעצם הדברים לא אכפת לו גם אם לא יהיה אף אחד מאלה. שהרי עצם רצייתו הראשונה לא היתה דווקא: היא היתה בגדר של אפשרות שהוא מהלך בה, עושה אותה, אבל איננה דווקא זאת.

במהלך חייו הגדול, אדם זה הוא כאורח שבא לבית ונשאל אם הוא רוצה קפה או תה. בהחלט ייתכן שיש לו באותה שעה העדפה מסוימת, והוא גם יביע אותה. אבל אם בשגגה יקבל דבר שלא ביקש אותו, הוא ישתה את כוסו, משום שבעצם לא היה אכפת לו עד כדי כך אם יהיה זה קפה, או תה, או מיץ עגבניות. האיש של ה"לאו דווקא" מתייחס באותו אופן לא רק לבחירה של משקה קל לשעה קצרה, אלא בעצם גם לגבי כל הרציות והמטרות של חייו.

ההתייחסות הזו של "לאו דווקא" היא נורמאלית, טבעית, לגבי חלק גדול של החיים. אין סתם אדם מאבד את זמנו ואת מזגו בבחירה או ברדיפה אחרי דברים קלי-ערך, שבעצם אינם משנים. קפה או תה, כורסה כחולה או כורסה ירוקה, וכל כיוצא באלה, אינם מן הדברים שאדם עומד דווקא עליהם. אלא שהאיש של ה"לאו דווקא" עובר הרבה מעבר לגבולות של ההתייחסות אל הטריביאלי, ומגיע באותה התייחסות עצמה לגבי חייו כולם, שבהם כל הדברים, כל המטרות, כל הרציות – ובכלל אלה גם הדברים שהוא באמת (לפחות בשלב מסוים) רוצה בהם וחולם עליהם אינם אלא בגדר של "לאו דווקא", יכול להיות כך ויכול להיות גם אחרת לגמרי, וגם זה יהיה טוב.

ודאי שלעומת קיצוניות זו מצויה גם הקיצוניות האחרת, של האיש שלגבי דברים מסוימים הוא דווקאי, שרצונו בדבר מסוים יכול להיות רעיון כפייה שאיננו מניח לו רגע, ואינו נותן לו רגיעה עד שיגיע להגשמתו. דבר מסוים, שנקבע בדעתו, הוא בשבילו כל העולם כולו, והוא ימשיך וירדוף אותו וינסה להגיע אליו בכל דרך אפשרית, בכל מאמץ אפשרי, ולא פעם בהקרבת כל שאר הדברים כבלתי-חשובים רק כדי להגשים מטרה מסוימת. רצייה חד-משמעית כזו היא, מצד אחד, אותו הדבר שיוצר את האנשים הגדולים בכל תחום. הדבקות במטרה מסוימת עד להגשמתה יכולה גם להביא אנשים אחרים לידי משבר חמור מאין כמוהו. לא תמיד המטרות שאדם קובע לעצמו ניתנות להשגה בכלל, או לפחות ניתנות להשגה על-ידו. פעמים שיש לו לאדם חלום, רצייה, מחשבה מסוימת, שכדי להגשים אותה הוא מוכן, וגם עושה הכל, לשבור את חייו-שלו, את חייהם של הסובבים אותו, ואפילו של עולם מלא. כשהוא מחליט ללכת בדרך מסוימת, הוא לא יהיה מסוגל לנטות ממנה כהוא-זה, וכשיגיע לכותל – יטיח את ראשו בכותל עד שראשו-שלו יישבר. רצייתו הופכת לרדיפה ורדיפתו לכפייה, שאין הוא יכול להימלט ממנה.

בלי ספק, גם האיש הזה, בעל רעיון הכפייה, עשוי להיות מסוכן לאחרים, ולא פחות מזה מסוכן לעצמו. ועם זאת, מי שרוצה להגיע למקום מסוים, או לעלות לראש ההר, צריך ללכת הרבה, להתאמץ הרבה, ופעמים – להקריב קורבנות לשם כך. אלא שבסופו של דבר הוא עשוי להגיע למטרה זו. וגם אם אינו משלים וגומר את כולה, כברת-הדרך שהוא עובר היא משמעותית. לעומת^זאת, האיש של ה"לאו דווקא" בעצם איננו הולך לשום מקום. הוא בסך-הכל מטייל בתוך החיים שלו, נתיב אחד יפה כנתיב אחר, מטרה אחת בעצם ראויה כמו מטרה אחרת, ואף אחת מהן אינה חשובה מספיק כדי ללכת דווקא אליה.

אפשר לטעון שלא כל אדם חייב להגיע למקום מסוים או להישגים כלשהם. מותר לו גם להיות טייל, שוטטן, שמהלך בשדות או בחיים בנתיבים לא מוגדרים ונהנה מן הדברים שהוא מוצא באקראי בכל מקום ומקום. אולם האיש של ה"לאו דווקא" איננו שייך לסוג הזה. כי אותו אדם שגמר בדעתו לטייל ללא מטרה מסוימת, גם הוא, בעצם השוטטות חסרת המטרה, גם הוא מגשים מטרה. הוא רצה לטייל, ומשום כך הוא יכול שלא ללכת בדרך קבועה ובמסלול מסוים. אבל בכל מקום שהוא הולך הוא מגשים, בעצם, את המטרה האחרת, את המטרה של הטיול. מי שגומר בדעתו לקחת את חייו בקלות, ליהנות מכל דבר מזדמן, גדול וקטן, יכול להיות שהוא בלתי-שלם מבחינה מוסרית או מבחינת מטרת האדם בעולמו; אבל מכל מקום, גם הוא ממלא ומגשים דבר מסוים שרצה לעשות אותו.

האיש של ה"לאו דווקא" לא רצה להיות כזה: מעצם מהותו הוא לא החליט שאיננו רוצה בדברים, שלא יהיו לו חלומות מיוחדות, שלא תהיינה לו שאיפות ומשאות-נפש. ההפך מזה הוא הנכון: הוא מלא רצונות, הוא מלא שאיפות, הוא מלא בחלומות, והוא אומלל משום שאף אחד מהם איננו מגיע לידי הגשמה. הוא לא החליט בדעתו שרצונו להיות איש קטן, שעולמו ייגמר בישיבה על כיסא נוח בנעלי בית. הוא רצה להיות כמה וכמה דברים אחרים, וחסרונם של אותם הדברים הוא חיסרון שהאיש הזה מרגיש וכואב אותו. אלא בגלל הפגם שבנפשו, לא יכול היה להמשיך בשום דרך. האיש הזה איננו מטייל, אלא תועה. ובמקרה זה, ככל שהמטייל נהנה מכל פיסת-דרך שהזדמן אליה באקראי, הרי התועה סובל מכל הליכה במסלול שאיננו מוביל אותו למטרה. ואיש ה"לאו דווקא" יש לו מטרה, אחת או אחדות. אלא משום שהוא בכל דרכו "לאו דווקא" הוא לא יפנה לא צפונה ולא דרומה, הוא לא יחכים ולא יעשיר. הוא יסתובב במעגלים ויחוש שאינו מגיע לשום מקום, שחייו נאכלים מעט-מעט, שזמנו וכישרונותיו הולכים לאיבוד. אבל האיש של ה"לאו דווקא" יכול להצטער על עצמו ועל כישלונותיו. ובין שהוא תולה אותם באחרים ובין שהוא תולה אותם בעצמו (ואנשים כאלה יכולים להגיע למסקנה בלתי-נכונה, שלא הגיעו לשום הישג משום שלא היה הדבר בכוחם, משום שלא היו מוכשרים דיים, משום שלא היו מוצלחים דיים כדי לעשות זאת). האיש של ה"לאו דווקא" הוא אדם סובל, כל ימיו מכאובים, אף-על-פי שמעבר לכל הסיבות החיצוניות, מעבר לכל ההטרדות והמפגעים של העולם החיצוני, האשמה לא היתה תלויה אלא בו בלבד.

האם יש לו תקנה, לאיש של ה"לאו דווקא"? ודאי שחלק מן הבעיה הוא עניין שבאופי, עניין של מזג אנושי שאינו ניתן לשינוי דראסטי. כשם שהדווקאי, המונו-מניאק, אינו יכול לשנות את טבעו אלא במאמץ, כך האיש של "לאו דווקא" אינו יכול להשתנות בלא מאמץ. אלא שעם זאת הוא יכול להשתנות. וראש לכל – שהוא נעשה מודע לבעיה שלו, שהוא יודע ומבין שכישלון חייו, בעתיד או בהווה, הוא לא תוצאה של חוסר יכולת, של חוסר כישרון או של תנאים חיצוניים. כאשר הוא מגיע להבנה שבעיתו היתה בכך שלא קבע את עצמו בדבר, שהיה כאונייה שאין לה הגה, הרי משעה שהוא מגיע למודעות הוא יכול לעשות שינויים.

ודאי, שינוי כזה, ככל שינוי שהאדם נדרש לעשות בתוכו פנימה איננו קל; אבל הוא אפשרי. הוא יכול שוב ושוב להזכיר לעצמו מה רצונו לעשות. הוא יכול לעמוד על כך שיביא דברים לידי סיום. בוודאי יהיו מכשולים מבחוץ ויהיו קשיים מבפנים שיפתוהו מדי פעם לזנוח דברים, להחליף אותם בדבר אחר, או סתם כך לשקוע בחידלון. אבל אם הוא יכיר בבעייתו, אם הוא יכיר בכך שאין אדם מגיע לדבר אלא אם כן הוא הולך אליו וממשיך ללכת אליו, הרי מאותה שעה לפחות נפתח לו פתח תקווה.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.