הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

החיבור ההלכתי שסלל את הדרך: על ה"משנה תורה" של הרמב"ם

החיבור ההלכתי שסלל את הדרך: על ה"משנה תורה" של הרמב"ם

 דוא"ל

כל העולה לירושלים דרך כביש 1 בתקופה האחרונה הבחין לבטח בעבודות הרבות שמתבצעות בתשתיות הדרכים המובילות לעיר הקודש והמקדש. הדרך הישנה צרה הייתה, מלאת עיקולים, עליות חדות וירידות תלולות. כל אלו גרמו לנסיעה להיות ארוכה יותר, קשה יותר, מאתגרת יותר. משאית אחת שמשתרכת לה בדרכה, גרמה לעיכוב רבתי בכל התנועה. בתשתית החדשה ההולכת ונבנית, לא רק שהכביש יורחב, אלא גם מערכת חדשה של מנהרות וגשרים יישרו את הדרך, יקצרו אותה ויהפכו אותה להרבה יותר קלה ונוחה לנסיעה.

אכן, הסדרה שלנו אינה עוסקת בעניינים שבאקטואליה ובענייני תחבורה. אבל הדמות הענקית שעומדת במוקד פרקנו זה, חוללה מהפך תשתיתי בעולם היהודי בכלל ובעולם ההלכתי באופן מיוחד, הדומה למהפכה המתהווית בדרכי הגישה לירושלים. הוא סלל דרך חדשה לגמרי, שיישרה עיקולים, הגביהה תהומות והנמיכה מצוקים, ופתחה לכל יהודי נתיב מהיר ונוח לעולם ההלכה.

הכוונה היא, כמובן, לרמב"ם, רבי משה בן מימון. הדמות הזאת ופועלה הכביר, שהמליצה העממית ההיסטורית קראה עליה בצדק רב את הביטוי: "ממשה עד משה לא קם כמשה", אכן שינה בצורה משמעותית את הדרך שבה צועד העולם המחשבתי היהודי וגם העולם ההלכתי היהודי. דמותו החד-פעמית בכל הדורות עודה נוכחת בבית המדרש, ותהיה נוכחת בו עדי עד.

כשאנו מדברים על הרמב"ם כאישיות הגדולה ביותר בתולדות ישראל למן חתימת התלמוד, ניתן להצביע על ארבעה תחומים: 1. הלכה – הרמב"ם הוא "איש ההלכה" הגדול ביותר מחתימת התלמוד ועד השולחן ערוך, ורבים יאמרו – עד היום הזה. 2. פילוסופיה – הרמב"ם הוא הפילוסוף החשוב והמרכזי ביותר בכל תולדות ישראל. 3. רפואה – הרמב"ם היה מטובי הרופאים שבזמנו, עד שהווזיר של מצרים מינה אותו לרופאו האישי. 4. מימשל והנהגה – הרמב"ם היה מנהיג חברתי מהמעלה הראשונה (עד שכשלושה דורות אחריו עדיין היו צאצאיו הנגידים של יהודי מצרים).

מן ההכרח לציין. דמותו של הרמב"ם היא כל כך עצומה, ודיברו בה כל כך הרבה, עד שאין כל פלא בעובדה שהיססתי לא מעט בשאלה כיצד ניתן בכלל להתחיל לכתוב על ענק הדורות הזה במסגרת סידרה זו. מאידך גיסא, התעלמות מן המפעל העצום, היצירה הגדולה והמהפכה האמיתית שחולל הרמב"ם בעולם התורה, כמובן לא באה בחשבון. לבסוף החלטתי להתמקד בעיקר בחיבורו "משנה תורה", אחד החיבורים החשובים ביותר בעולם התורה עד עצם היום הזה, ולנסות, ככל שהדבר ניתן במסגרת שלנו, לכוון כמה אלומות אור על מספר מנקודות הייחוד של המפעל הכביר הזה שאותו יצר לבדו אדם אחד ללא עזרת כל אדם אחר, ללא סיוע צוות עורכים, עוזרי-מחקר, ספריות, מאגרי חיפוש, מגיהים וכו'.

ספרי משנה תורה עתיקים, חדשים ומתורגמים
ספרי משנה תורה עתיקים, חדשים ומתורגמים

קווים ביוגרפיים

הרמב"ם נולד בעיצומם של ימי האופל, השיעבוד והקדרות שהתרגשו ובאו על העם היהודי במאה ה-12, כשהצללים הכבדים של חשכת ימי הביניים פרשו את צילם על משכנות ישראל בכל תפוצות הגולה; בשעה שהאומה הייתה נתונה בצל האימים של הצלב וחיצי הסהר.

הוא נולד בקורדובה שבאנדלוסיה, ככל הנראה בשנת 1138, ובימי בחרותו, בערך בראשית שנות העשרים לחייו, הוא הפך פליט ומהגר. משפחתו נאלצה לברוח מספרד למרוקו בעקבות עלייתה של תנועה איסלאמית רדיקלית שכונתה ה"מוחידון". על הרנסנס המופלא בספרד באותם ימים עמדנו בכמה מן הפרקים הקודמים. בין הדמויות הגדולות שצמחו שם בתקופה ההיא אנו מוצאים את רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רבינו בחיי איבן פקודה; הרי"ף שהיגר לשם בסוף ימיו ועמד בראשה של ישיבת אליסאנה, ותלמידו רבי יוסף מיגאש. וכל המרקם הגדול והעדין הזה נפוץ כאמור לכל עבר באמצע המאה ה-12.

את חינוכו התלמודי ספג הרמב"ם בבית אביו רבי מימון בקורדובה. ב"פירוש המשנה", ב"משנה תורה" ובתשובותיו – מצויות עדויות על המסורות ההלכתיות שלמד מאביו. אולם אפשר לראות בתפקיד שמילא אביו בחינוכו של בנו, בכך שהוא עיצב את עולמו ההלכתי של הרמב"ם בדמותו ובצביונו של בית המדרש של הרי"ף והר"י מיגאש (רבי מימון היה תלמידו של האחרון). כך, בכל מקום שבו הרמב"ם מזכיר את הביטוי "רבותיי" – ב"משנה תורה" ובכתביו האחרים – כוונתו היא לרי"ף ולר"י מיגאש.

ככל הנראה את קורדבה עזבה משפחתו של הרמב"ם בשנת 1148, ובשנים שלאחר מכן שהו ככל הנראה בסיבליה עד שעזבו למגרב.

את ה"פירוש למשנה" החל הרמב"ם לכתוב בגיל 23 וסיים לכותבו בגיל 30, והדבר מעיד על שליטתו המדהימה בספרות התלמודית כולה כבר בגיל צעיר מאוד. פירוש זה נכתב בימי נדודיו וכתיבתו הסתיימה שנתיים לאחר שהגיע למצרים.

משהגיע למצרים, נסתיימו שנות נדודיו של הרמב"ם בתנאים קשים רדיפה דתית. מצרים הייתה אז בשליטת השושלת הפאטימית ומשוחררת מהעול של המוחידון. הרמב"ם הגיע למצרים בשנת 1166, תחילה ככל הנראה לאלכסנדריה ומשם לפוסטאט הסמוכה לקהיר. הרמב"ם נשא אישה זמן לא רב אחרי בואו למצרים, בתחילת שנות השלושים לחייו.

הכניסה של הרמב"ם לעולם היהודי במצרים הייתה מטאורית. עוד לפני כתיבת "משנה תורה" היה הרמב"ם בעל עוצמה שאין לעמוד בפניה. מצרים לא גידלה תלמידי חכמים שיכלו להשתוות לשיעור קומתו של המהגר הענק מאנדלוסיה החרבה. מעט אחרי הגירתו למצרים הוא הפך למעין בית-דין-גבוה לערעורים, ודייני הארץ היו כפופים לו מרצון.

להשתלבותו בהנהגת יהודי מצרים, שתחום השפעתה המיידית כלל אף את ארץ ישראל וסוריה, תרמה גם מעורבתו המתמדת בחיי המעשה ובהנהגת הציבור. בשנת 1171, כשש שנים בלבד לאחר בואו למצרים, הוא התמנה למשרת "ראיס אל יהוד", ראש היהודים במצרים. בכתבי המינוי של ראש היהודים הוא מוגדר אחראי על כל ענייני היהודים בתחום השלטון של הרשות המוסלמית. הוא נחשב לסמכות השיפוטית העליונה והיה ממונה על שמירת החוק הדתי, על הסדר הציבורי, וניהול הקהילה כולה על כל המשתמע.

בית הכנסת של הרמב"ם באלכסנדריה. קרדיט: ספריית אגודת חסידי חב"ד
בית הכנסת של הרמב"ם באלכסנדריה. קרדיט: ספריית אגודת חסידי חב"ד

את מקצוע הרפואה רכש הרמב"ם בספרד ובמגרב, לפני בואו למצרים. אך הוא החל לעסוק ברפואה כמקצוע לפרנסה בשנת 1178 – כמה שנים אחרי שאיבד את אחיו האהוב, שהיה גם שותפו, ואף את הונו בתאונה ימית שארעה לאונייה בה נסע האח – ולאחר כמה שנים הגיע לשיאה של הקריירה הרפואית שלו, כשהתמנה לרופא של אלפאצ'ל (עבד אלרחים בן עלי), הווזיר של צלח אלדין, מי שהיה הדמות השנייה בחשיבותה בשלטון האיובי במצרים, ושימש לפרקים כשליט בפועל של מצרים (כאשר צלאח אלדין היה עסוק במסעותיו).

המוטיבציה ביצירת "משנה תורה"

הרמב"ם מצביע על שני גורמים מרכזיים, המעצימים ומכפילים זה את זה, שגרמו לשבר גדול בתהליך מסירת התורה וההלכה מדור לדור. האחד הוא אובייקטיבי, והשני הוא תוצאה של נסיבות היסטוריות.

הגורם האובייקטיבי - הוא הקושי שנובע מן המבנה הסבוך של התלמוד ושל כל הספרות הנלווית לו. ספרות ההלכה התלמודית היא כמו אורגניזם בלתי נשלט, עמוס במחלוקות ובמשא ומתן מפולפל ומפוצל, הכתוב בשפה ארמית שאינה מדוברת. מצב זה הפך את החומר ההלכתי בלתי נגיש. האפשרות להסיק מן התוהו ובהו התלמודי כיצד לנהוג למעשה אינה מובטחת כלל גם למי שהשיג שליטה מסוימת בתלמוד. ובלשונו של הרמב"ם, ידיעת התלמוד דורשת "דעת רחבה, נפש חכמה וזמן ארוך, ובזמן שתקפו הצרות ותכפו – רוב רובו של העם נתקשה בהבנת התלמוד ומפרשיו ואין מבין עניינים אלה אלא מעט במספר". גם מעטים אלו, שהתגברו על הקשיים האובייקטיבים והגיעו לידי ידיעה עיונית בתלמוד, עמד בפניהם מחסום הוצאת המסקנות מהדיון התלמודי, יען כי "אין כוח באדם בעולם להיות זוכר כל התלמוד בבלי, ירושלמי והבריתות" (כדברי הרמב"ם במכתבו לרבי פינחס מאלכסנדריה).

וכדי להתגבר על מכשול זה, מבקש הרמב"ם להביא באמצעות חיבורו כלי עזר רב עוצמה שיאפשר לצלוח מהמורה זו: "לא נתכוונתי בחיבור זה", מעיד הרמב"ם על עצמו במכתבו לרבי יונתן מלוניל שבפרובנס, "אלא לפנות הדרכים ולהסיר המכשולים מלפני התלמידים, שלא תיחלש דעתם מרוב המשא ומתן [שבתלמוד] ויבואו לטעות בפסקי הלכה".

הגורם השני, בא לביטוי בתיאורו של הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה", וכך הוא כותב:

"נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל-פה, ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית-דין של ר' אשי שחיבר הגמרא וגמרו בימי בנו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד-תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם, אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקים בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט. וכל בית-דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני ריחוק מושבותיהם ושיבוש הדרכים....".

הרמב"ם מתאר כאן שבר סוציו-היסטורי. עד נעילת התלמודים העם היהודי מתפקד כיחידה מגובשת, שגדוליו מנהיגים אותה. בעידן זה של האומה בתפארתה החכמים והפוסקים הם לא רק "כל חכמי ישראל או רובם" אלא גם מי "ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור, עד משה רבנו עליו השלום". הפיזור של הפזורה פגע ב"גזע-המוח" של היצירה ההלכתית. ובכל מקום שבו נתייצבו מעט, בסופו של דבר נעו ונדו משם בייסורים.

הרמב"ם אפוא מתבונן בגורלו של עם ישראל, ומוצא דפוס של גורל היסטורי טראגי, המתואר במילותיו המדויקות של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חוכמה בהר כו, מד):

"והנה מעת היות ישראל בגויים... הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה הכול יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם; חוכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גֵר בארץ נוכרייה יחשוב כי זה מקור מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחנית בזמן המיועד. שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש, 'יהודי אתה ומי שמך לאיש לך לך אל ארץ אשר לא ידעת'! ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים".

והרמב"ם מתבונן בגורל הזה של עמנו – ונדהם. "אני – חי ה' – קנוא קנאתי לה' א-להי ישראל, בראותי אומה מבלי ספר מחוקק כולל באמת, ומבלי דעות אמיתיות ומבוררות" (איגרות, עמ' שא). המצב המדיני היהודי הוא כזה שסוד הישרדותו עומד ותלוי בקיום התורה. עם זה, שנטרף ומסולק כל יחידת זמן ממקום אחר על פני הגלובוס; עם זה, שכל מקור הוויתו וסוד קיומו נעוץ בשמירת ההלכות – והנה אין לו קובץ הלכות מסוכם ובהיר, אלא רק סבך עבות של יער עצום מימדים של הספרות התלמודית לדורותיה!

"ומפני זה", כותב הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה", "ניערתי חוצני, אני משה בר' מימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין בעניין האסור והמותר, הטמא וטהור, עם שאר דיני תורה. כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול בלא קושיא ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה... עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצווה ומצווה ובדין כל הדברים שתקינו חכמים ונביאים".

בחיבור הזה נתן הרמב"ם מתנת נצח לעמנו. הוא הביא באמצעותו מזור לבעייה עמוקה מאוד בלב תהליך העברת המסורת היהודית, ופתח פתח רחב ותקופה חדשה.

השילוב הדרמטי בין קשיים אובייקטיבים ביכולת להבין ולהוציא פסקי ההלכה מן הסבך התלמודי האדיר, לבין קשיים שנבעו מן הגורל שנגזר על העם היהודי – גורל של הגירה, נדודים ופליטות, של חיים תחת עול של גזירות ומלחמות המתפרצות כנגדו כל יחידת זמן – הטיל משא כבד ביותר על כתפיה של מסירת התורה מדור לדור. בא הרמב"ם והסיר את המשא הכבד הזה, בהניחו בפני כל יהודי קובץ שדרכו ובאמצעותו מקבל הוא את כל התורה וההלכה מונחת בקופסא, פרוסה לפניו, והכול ברור ובהיר.

הגישה המתודית בעריכת "משנה תורה"

כיצד עשה זאת הרמב"ם? היאך פתר את הפרובלמטיקה עליה הצביע במצב ההלכתי הקיים (ושעליה עמדנו סעיף הקודם)?

לרמב"ם הייתה גישה מתודית, חדשנית ומקורית, והוא עזב "דרך כל המחברים אשר היו לפניו" (כהערת משיגו הגדול, רבי אברהם בן דוד – הראב"ד – מפושקייר שבפרובנס). אכן, "כבר קדמוני גאונים וגדולים שחיברו חיבורים ופסקו הלכות בלשון עברי ובלשון ערבי בעניינים ידועים. אבל לפסק הלכות בכל התלמוד ובכל דיני התורה – לא קדמני אדם אחר רבנו הקדוש וסיעתו הקדושה" (איגרות, עמ' תלט-תמ).

מה שעשה הרמב"ם הוא נטילת כל ים התלמוד ועושר הספרות ההלכתית שאחריו, הבנויה באופן אסוציאטיבי ולא שיטתי, ועריכת דברים בספר פסקים ומשפטים על פי נושאים. עריכה כזו לא נעשתה לפניו, וייחוד זה בא לידי ביטוי בכמה היבטים: ריכוזו של החומר ההלכתי1 ; סידורו ומיונו של החומר המרוכז לפי עניינים, נושאים ומקצועות2 ; מחיקת המחלוקות – קביעה ופסיקה של הלכה אחת ויחידה, סתמית וסופית, ללא חילוקי דעות ובהעדר מקורות3 ; הכנסת עולם האמונות והדעות לקורפוס ההלכתי, ופסיקת דינים בסוגיות שהן 'הלכתא למשיחא'.

מלבד פסקי ההלכה, משמש החיבור ביאור קצר ובהיר להלכות המשנה והגמרא. על ידי הכנסת שינוי קל בניסוח ההלכה לעומת המקור – לעומת המשנה ממנו היא צומחת – מתפרשות ומתבהרות נקודות סתומות מבחינת התוכן והסגנון. ההלכה התלמודית המסובכת הועלתה לידי שלימות ספרותית מבחינה ניסוחית (ראה הדגמה: "המורה לדורות", עמ' 123).

הרמב"ם אפוא הכניס לספרו את כל החומר ההלכתי שבשני התלמודים – בחידוש צורה. ההלכה היא אותה הלכה, אלא שנשתנה המבנה שלה. היצירה הזאת היא מעין בית יציקה, בו מותכות ההלכות בדפוסים חדשים; החומר ההלכתי המגוון והמפוזר "בין ההרים והגבעות", נראה כאן כאילו ניצוק ביציקה אחת.

המקורות

המקורות שעליהם נשען הרמב"ם הם בראש ובראשונה המקורות הראשוניים הקלאסיים – הבבלי והירושלמי, הספרא והתוספתא וכו'. הוא נשען גם על תקנות הגאונים האחרונים ומנהגים מקובלים בתפוצות ישראל, (אם כי מן ההכרח לציין שהרמב"ם שחרר את עצמו לחלוטין מהעולם המחייב של הגאונים. כמובן הוא לא תלה חלילה את חוסר סמכותם של הגאונים במיעוט שיעור קומתם ההלכתי, אלא באובדן סמכותם עקב החרפת המשבר ההיסטורי והפוליטי לאחר תקופת התלמוד).

זאת ועוד. לא רק מקורות התורה ומנהגי ישראל שימשו לו יסודות ל"משנה תורה". הוא אסף את החומר שנטצבר מהחכמים שהיו לפניו, לרבות מחכמי אומות העולם, במערכות יצירה שונות, במדעיים כללים, ברפואה, באסטרונומיה ופילוסופיה ושיבץ חומר זה במקומות הרלוונטיים בהלכות השונות.

מן המאפיינים הייחודים ש"במשנה תורה"

ספר זה ברבגוניותו, בהקפו הרחב ובבניינו הארכיטקטוני עומד עד היום נבדל ונפרד בכל הספרות הגדולה שחכמי ישראל יצרו מיום גלות העם מעל אדמתו.

סגנונו של "משנה תורה": איכויותיו הלשוניות, ניסוחיו המדויקים והעשירים – הוא אחד ההישגים הלשוניים הגדולים של הספרות היהודית בכללה. הצירוף של חסכנות וצלילות, שאינן באות על חשבון הדיוק העצום וההבחנה הדקה, הופכות את הספר ליצירה חד פעמית בהיסטוריה התורנית.

כאשר מאזכרים את טיב יצירתו הסגנונית של הרמב"ם חשוב לזכור מהם המקורות השונים שמהם הוציא הרמב"ם את החומר ההלכתי לחיבורו, מקורות המנוסחים בלשונות ובניבים שונים. לפני הרמב"ם היה התלמוד הבבלי, המנוסח בארמית-בבלית; והתלמוד הירושלמי, המנוסח בארמית-סורית-ארץ-ישראלית, שני ניבים השונים לעיתים כשתי שפות זרות. היו לפניו מדרשי ההלכה הקדומים בעברית המיוחדת להם, והמשנה והברייתות בסגנון המיוחד להם. ועל אלה נוספה הארמית-הבבלית של ספרות ההלכה שבימי הגאונים, שכבר הייתה שונה מזו שבימי התלמוד. נוסף על כך חיברו רב סעדיה גאון, רב שמואל בן חפני גאון ורב האי גאון שורה ארוכה של מונוגרפיות שנכתבו בערבית והרמב"ם היה צריך לתרגם לעברית את העניינים שהכניס מתוך מונוגרפיות אלו לתוך חיבורו. ואחרון אחרון – הלשון שנתחברה בה הספרות ההלכתית מלאחר תקופת הגאונים ועד לימיו של הרמב"ם.

בליל לשוני וסגנוני זה עבר את כור ההיתוך של הרמב"ם, וממנו יצר סגנון אחד ואחיד, אשר לא ניכר בו כלל שהורתו בכמה וכמה לשונות וניבים. הוא הדין מבחינת הניסוח המשפטי. באמנות מפליאה עלה בידי הרמב"ם לשפץ ולשכלל כל פיסקה ופיסקה ולעצבה בניסוח משפטי בהיר וברור, שאינו מניח אחריו דו-משמעויות, והמביע את הכוונה שהכותב מבקש להביע בו.

*

מעבר לאיכויות הלשוניות שלו, הרמב"ם שאף ליצור דבר מה יותר מגדול מאך ניסוח בהיר של ההלכה. הוא שאף ליצור תמונה שיטתית של ההלכה כולה במסגרת של מבנה ארגוני חדש, והדבר חייב אותו לגבש קטגוריות הלכתיות חדשות, להכריע הכרעות באשר לצורת ארגונה של ההלכה בדפוסים חדשים לגמרי, ולצייר בפניו ובפני הלומד עולם ריאלי – שבימיו של הרמב"ם לא נשמע אלא פנטסיה פורחת באוויר.

נעמוד מעט על החידושים העצומים הללו שחידש הרמב"ם בגבשו את יצירת המופת שלו, משנה תורה:

1. חלוקה קטגוריאלית חדשה של ההלכה.

מבט על המבנה של "משנה תורה" מלמד שהמיון והארגון של החיבור חורגים בהרבה מעבר לעבודה "טכנית" המתמצית בהעברה של פסקים מהכא להתם. ארגון ההלכה המחודש של "משנה תורה" מלמד, שהמיון והארגון של החיבור הזה למעשה הולך ומפרש ומעצב את החומר ההלכתי עצמו ולא רק מציב לו מבנה חיצוני חדש.

למשל, הצבת "ספר המדע" כספר הראשון של "משנה תורה" והעמדת הלכות יסודי התורה בראשו, נותנים ביטוי עמוק לאופן שבו מחולל עיקרון ארגוני תמורה בתפיסת ההלכה בכללה. כמו כן, בקיבוצן של ההלכות מכל קצוות התלמודים למארג אחד יצר הרמב"ם, לעיתים יש מאין, שדות הלכתיים מחודשים. לדוגמה, הלכות תשובה של הרמב"ם פתחו למעשה עולם חדש בהלכה ובהגות היהודית כנושא עשיר ומרכז. גם הלכות מלכים הן ענף שלם של ההלכה שלא היה קיים לפני הרמב"ם כגוף ידע העומד בפני עצמו.

2. ארגון גאוני ומדוקדק של ההלכות.

מפרשי וחוקרי הרמב"ם מראים כי המבנה של "משנה תורה" ואופן חלוקתו לספרים ולהלכות אינם עניין של סדר ומבנה בלבד, רק בכדי להקל על סדר העברת הדברים והבנתם וכדי לחדד את בהירות ההלכות כחטיבות מגובשות, אלא הדבר נעשה מתוך בחירה מכוונת שנוגעות לגופי ההלכות ולפרטי ההלכות עצמן.

ההכרעות הללו הן מעשה אמנות מושגי מופלא, ובכל ספר וספר ובכל קבוצת הלכות ב"משנה תורה" מצויות דוגמאות למכביר. נביא דוגמה אחת עליה הצביע הרבי מליובאוויטש זצ"ל (לקוטי שיחות חט"ו עמ' 372 והלאה).

בסיום הלכות חנוכה כותב הרמב"ם על חשיבותו של נר שבת, שדוחה את נר חנוכה ואף את קידוש היום: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

כאן עולה שאלה פשוטה: מדוע הציב הרמב"ם הלכה זו, המדגישה את מעלת נר שבת, כסיום להלכות חנוכה – ולא במקומה הטבעי, הלכות שבת?

בקצרה, ההסבר הוא זה:

אילו כתב הרמב"ם דין זה בהלכות שבת, היו לומדים לפי פשוטו, שהסיבה לכך שנר שבת קודם לקידוש ולנר חנוכה - נובעת ממעלתו וחשיבותו של נר שבת, הדוחה את המצוות האחרות. אולם הרמב"ם רוצה להדגיש, שלא זאת הסיבה. לאמיתו של דבר, בזה שלא מדליקים נר חנוכה ומעדיפים להדליק את נר השבת, אין משום 'פגיעה' במצוות נר חנוכה; אדרבה, דין זה נקבע בהלכות חנוכה, כי אכן הוא חלק וגדר מתוך הלכות חנוכה עצמן. הלכות חנוכה עצמן 'דורשות' שידליקו את נר השבת, אף אם לא ידליקו את נר חנוכה.

מה מביא את הלכות חנוכה להעדיף את נר השבת?... דבר זה מבואר מתוך המשך הלכה זו גופא: "גדול השלום שכל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם". כל מצוות התורה, כולל גם מצות נר חנוכה, יש בהן מטרה – "לעשות שלום בעולם". ואם כך, החשבון הוא פשוט: אם כל המצוות מטרתן לעשות שלום, מובן שכאשר קיימת מצוה שקשורה בשלום כפשוטו, שלום גלוי בעולמנו הגשמי – נר שבת, שמביא בפועל לשלום בית – וודאי שכל מצוה (בדוגמה זו: נר חנוכה) מחייבת שיעדיפו את אותה מצוה שמביאה שלום בית, ואפילו על פני התוכן הפרטי של המצוה הספציפית עצמה. דבר זה הוא חלק מהגדר של המצוה גופא, ובעניננו, הדלקת נר שבת היא חלק מתוך הלכות חנוכה עצמן. וכדי להדגיש נקודה זו שהעדפת נר שבת אינה מצד חשיבות נר שבת אלא מצד חשיבות השלום, הכניס הרמב"ם הלכה זו בהלכות חנוכה דווקא.

3. הלכות למציאות עתידית –

ב"משנה תורה" מתגלה כושר הדמיה מופלא המשרטט עולם ריאלי מלא של חיים יהודייםהמתקיימות בהם כל מצוות התורה, דבר שהזקיק קפיצה מחשבתית בלתי רגילה. בהקרש זה העיר הגרי"ד סולבייצ'יק פעם, שכאשר קוראים את תיאור הלכות יום כיפור או סדר פסח, נדמה שהרמב"ם כותב כאילו אנחנו נמצאים עכשיו בזמן שבית המקדש עומד על תילו. ואכן ב"משנה תורה" ישנו מימד שהוא מעל לזמן ומקום.

בעקבות תקנתו של הרבי מליובאוויטש, מתקיים מסלול לימוד יומי ב"משנה תורה" של הרמב"ם. כתבה בניו-יורק טיימס על סיום המחזור הראשון
בעקבות תקנתו של הרבי מליובאוויטש, מתקיים מסלול לימוד יומי ב"משנה תורה" של הרמב"ם. כתבה בניו-יורק טיימס על סיום המחזור הראשון

כך, בעודו חי בעולם בו היהודים משועבדים, נודדים ומגורשים - הרמב"ם חזה בעיני רוחו כדבר ממשי את בני עמנו כבנים חופשיים בארץ ישראל. שדות הארץ השוממים, נראו בעיניו מפולחים רגבים, עטופים מעטה ירק וקמת שיבולים. בחזונו ראה את האיכרים זורעים את שדותיהם, עודרים, קוצרים ומעמרים – ועליהם לדעת כיצד להתנהג בקיום המצוות הקשורות בעבודות האדמה, כגון: לקט, שכחה ופאה. איך להיות זהירים באיסורי כלאים וכיוצא בהם.

לאוזניו גם הגיעו הדי קולותיהם של התגרנים והסוחרים בשוקי הערים, הסכסוכים הנובעים ממשא ומתן על רווח והפסד – המזקיקים קביעת הלכות שיסדירו את חיי המסחר שלהם.

הוא כמו ידע לדמות במחשבתו את המאבק העתידי על כיבוש ארץ ישראל מידי שכניה הלוחמים איתה בשער – ומתוך כך ראה להכין את ההלכות הקובעות את כללי המלחמה, וההוראות הנוגעות להתנהגותו של החייל במלחמה, מה מותר ומה אסור לחייל היהודי לעשות תוך כדי מאבקו; כיצד עליו לשמור על צלם אלוקים דומות אנוש גם בשעת האכזריות של המלחמה.

הוא גם ראה את הארץ אחרי כיבושה – וקבע בדיוק את סדרי החברה, את העבודה הסוציאלית ואת סדרי בריאות הציבור. נצטיירו לפניו המושלים היושבים על כס המשפט – ולהם הסדיר את הפרוצדורה המשפטית, הסנהדרין ובתי המשפט.

בכושר ההדמייה הריאלית הזאת והיכולת להסדיר ולנסח מתוך הים התלמודי הלכות חתוכות ובהירות לעולם שהוא אינו אלא חזון רחוק, לשרטט קודקס שלם למלכות ישראל ולהכין תשתית חקיקתית מגובשת המסדירה את חיי המדינה והמעלה את אזרחיה לשלמות מוסרית-אישית – בזאת עומד הרמב"ם נבדל ויחיד מכל הגאונים שהיו לפניו, וכמדומה גם אחריו.

__

מקורות שבהם נעזרתי בכתיבת מאמר זה:

· המורה לדורות, במיוחד בפרק על "משנה תורה".

· "הרמב"ם" פרקים א, ד, ו.

· הגיונות במחשבת ישראל, פ"ה.

· המשפט העברי, ח"ב, פרק שלושים וארבעה.

הערות שוליים
1.
בהקדמה לספר המצוות כותב הרמב"ם: "ראיתי גם לנכון לקבץ קובץ שיכלול את כל דיני התורה ומעשיה עד שלא ידח ממנו נידח... כך שיהיה אותו הקובץ כולל כל דיני תורת משה רבינו... ואכלול בו כל מה שנתקיים ונתחבר מדברי התורה, עד שלא תחרוג שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה".

בעבודת ריכוז עצומה זו נסתייע הרמב"ם בפירושים ובספרים שכתב וחיבר עד שלא ניגש לחיבור ספרו משנה תורה. בצעירותו, כתב פירוש על התלמוד הבבלי, סדר נשים, נזיקין, מועד ומסכת חולין; על התלמוד הירושלמי חיבר ספר "הלכות הירושלמי" – וספרים אלה אבדו ברובם. הוא חיבר גם את פירושו הקלאסי למשנה המיוסד – כפי שהרמב"ם מעיד על עצמו – על מדרשי ההלכה, התוספתא, התלמוד וספרות הגאונים. נוסף על כך כתב את "ספר המצוות" כהכנה לחיבור ספר משנה תורה.

רק לאחר עבודות הכנה אלו התחיל, בשנת 1177, בהיותו בן ארבעים ושתיים, בחיבור ספר משנה תורה אשר עבד עליו כעשר שנים.

2.
משימה זו הייתה ללא ספק אחת הקשות והמסובכות שהועמד נכחן הרמב"ם בגשתו למלאכת הקודפיקציה של ההלכה, וראה בהקדמה לספר המצוות (תרגום קאפח, מהדורת רמב"ם לעם, עמ' ב-ג). כפי שכתב ר"מ אלון, דומה שהודות למלאכה גדולה זו של הרמב"ם בעריכת קודקס משוכלל ושיטתי, עלה בידי הבאים אחריו - כגון רבינו יעקב ברבי אשי בעל הטורים, כעבור כמאה חמישים שנה; ורבנו יוסף קארו בעל השולחן ערוך, כעבור כארבע מאות שנה – להמשיך ולמיין בשינוי זה או אחר את החומר ההלכתי שהלך והתווסף לאחר הרמב"ם לפי נושאים ועניינים ברורים ומותחמים. לולא פועלו זה של הרמב"ם לא היה עולה בידינו כיום למצוא את דרכנו בכל החומר ההלכתי הרב והעצום של ההלכה, על ענפיה הרבים ושלוחותיה השונות.
3.
בהקדמה לספר המצוות כותב הרמב"ם בהקשר זה: "ובקובץ זה [=היינו ב"משנה תורה"] אשתדל, כמו שמנהגי לעשות, להימנע מלהזכיר המחלוקות והדברים שנדחו, ולא אקבע בו אלא הלכה פסוקה, כך שיהיה אותו הקובץ כולל כל דיני תורת משה רבינו – הן הדרוש מהם בזמן הגלות והן מה שאינו דרוש. וישר בעיני להשמיט ממנו האסמכתות והבאת הראיות על ידי הזכרת נושאי הקבלה, כך שלא אומר 'דברי ר' פלוני' ולא 'ר פלוני אומר כך וכך' בכל דבר ודבר... כל זה מפני בקשת הקיצור".
מנחם ברונפמן
מנחם ברונפמן הוא חוקר בנושאי יהדות, היסטוריה יהודית וחסידות. לפרנסתו הוא עוסק בבדיקת תוכנה.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו