הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

הפרדוכס של העוסקים בצרכי ציבור באמונה

הפרדוכס של העוסקים בצרכי ציבור באמונה

 דוא"ל
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

בין הברכות שאומרים בשבת בבוקר אחרי קריאת התורה יש אחת, המיועדת לכל אותם אנשים העוסקים בצרכי ציבור. אלא שבברכה הזו יש הדגשה מיוחדת: "העוסקים בצרכי ציבור באמונה".

ההדגשה הזו נחוצה בדיוק ודווקא משום שיש אנשים רבים, העוסקים בצרכי ציבור שלא באמונה. כל מי שעוסק בענייני ציבור מקבל לידיו מידה כזו או אחרת של כוח, ורבים הם הפונים לעסוק בצרכי ציבור משום שזהו דבר ששכרו בצדו: הן שכר ישיר, ובעיקר – שכר עקיף. ומכיוון שהתופעה של אנשים, העוסקים בצרכי ציבור רק על מנת לקבל אחוזים מן הקופה שעליה הם ממונים, היא כל-כך נפוצה, היה צורך לחבר את הברכה הזו, שממנה משתמע בדרך ממילא גם מה שחושבים על כל אותם אנשים שאינם "עוסקים בצרכי ציבור באמונה".

כיסא זהב מחכה בשמיים

הכינוי הרווח לעוסקים בצרכי ציבור – כינוי שבדרך-כלל אינו לשבח – הוא "פוליטיקאי". פוליטיקאי הוא מי שעוסק בצרכי הציבור, בין שזה ציבור קטן ובין שזה ציבור גדול, בין שזה ועד בית הכנסת או הקהילה המקומיים, או מועצת העיר המקומית, או המדינה המקומית. וכידוע, פוליטיקאים נוטים לחשוב על תועלתם האישית לפחות באותה מידה, אם לא יותר, משהם חושבים על תועלתו של הזולת, של הציבור.

התופעה הזו קיימת בכל העולם. יש אפילו סיפור עממי על כך שבגן-עדן עומד לו כיסא גדול עשוי זהב ומרגליות, המיועד לאדם שהיה גבאי בבית-כנסת ועשה זאת לשם שמים; ואומרים שהכיסא הזה מחכה כבר 5000 שנה לכך שמישהו יישב עליו. אכן, כמעט כל אותם פוליטיקאים "מסכנים", ש"התנועה פשוט הכריחה אותם לשאת בתפקיד", יטענו בתוקף שהם פועלים אך ורק לטובת הציבור – גם כאשר הציבור, כמובן, אינו יודע על כך דבר וחצי דבר; ובוודאי שכל הדיקטטורים הגדולים אמרו, שהם נתנו את חייהם למען העם: מגנרל מרקוס עד ד"ר דובליה, שלא לדבר על קוסיגין, בריז'נייב וכרושצ'וב.

הבעיה היסודית היא, שכמעט שום ציבור – ואפילו ציבור של עשרה אנשים – אינו עושה דברים לבד, מעצמו; תמיד יש צורך במישהו שיוביל, שימלא איזשהו תפקיד של מנהיגות. אפילו במקום קטן, תמיד יש צורך לקבוע תורנות: מי יעשה מה מתי; וכל מי שעוסק בסוציולוגיה יודע היטב, שבכל פעם שנוצרת מהומה בתוך קבוצת אנשים כלשהי, תמיד יש מישהו שנוטל יוזמה, משליט סדר ומחלק תפקידים.

אין ספק שיש גם יש אנשים אשר, במידת האפשר, עוסקים בצרכי ציבור באמונה, והפועלים בעיקר מתוך הרצון לעשות למען הכלל, ולא למען הרווח האישי שלהם. ואולם מציאתם של "עוסקים בצרכי ציבור" כרוכה, בדרך-כלל, בבעיה לא קלה: רוב האנשים הישרים, ההגונים והצדיקים אינם רוצים להיות גבאים של בית-כנסת וגם לא חברי פרלמנט; ואילו רוב אלה הרוצים להיות אנשי ציבור הם דווקא אלה שאינם ראויים לכך.

הדיוט קופץ בראש

הבעיה הזו אינה שייכת למקום או לזמן מסוימים, אלא היא בעיה כללית. בלשון חכמים קוראים לזה "הדיוט קופץ בראש". כמעט בכל השפות יש שלל ביטויים ומטאפורות – חלקן בלשון נקייה וחלקן בלשון שכלל אינה עדינה – המתארים את הסוג הזה של אנשים שהולכים ונהיים מנהיגים (אחד הביטויים היותר נקיים לדבר הוא הביטוי ביידיש "לונג פלייש", בשר הריאה. זהו בשר שאינו נחשב מובחר; אבל כשמבשלים אותו בסיר ביחד עם בשרים אחרים, הוא זה שתמיד צף למעלה).

במקורות שלנו יש סיפורים רבים על שני הצדדים של הבעיה: הן סיפורים על אנשים שמאוד רוצים לעמוד בראש, כמנהיגים קטנים או גדולים, על אף שאינם מתאימים לכך; והן על אנשים דגולים, שממש צריך היה להכריח אותם למלא תפקידים ציבוריים. אחד התיאורים הכי כאובים והכי מרשימים הוא האופן שבו הקדוש-ברוך-הוא משכנע את משה רבנו לקבל על עצמו את הנהגת העם היהודי כדי להוציאו ממצרים, בעוד שמשה מנסה לטעון שהוא בכלל לא מתאים לזה. סיפור דומה, שהתרחש כ-400 שנים לאחר מכן, הוא הסיפור על שאול המלך. הסיפור הזה הוא, אגב, המקור למטבע-הלשון "נחבא אל הכלים", שפירושו אדם עניו, שאינו מבליט את עצמו; אלא שבמקרה של שאול הדבר היה פשוטו כמשמעו: שאול התחבא בין הכלים, בין הבגדים, כדי שלא יראו אותו ולא ימשחו אותו למלך.

הסיפור על שאול גם מלמד אותנו, מה עלול לקרות לאנשים כאלה אחרי שהם כבר נכנסים לתפקיד. לפעמים אותו אדם עצמו, שסירב בתוקף לקבל את התפקיד, מתחיל לאהוב את התפקיד הזה כל-כך, עד שבשום אופן אינו מוכן לעזוב אותו. ר' יהושע בן פרחיה, שהיה המנהיג הרוחני הנבחר של העם היהודי בסביבות שנת 150 לפני הספירה, העיד על עצמו (מנחות ק"ט עמוד ב'): "בתחילה [קודם שעליתי לגדולה]כל האומר [לי] 'עלה [לגדולה]', אני כופתו ונותנו לפני הארי; עתה, כל האומר לי לירד ממנה [מגדולתי], אני מטיל עליו קומקום של חמין". חז"ל היו מודעים איפוא לבעייתיות לא רק של אותם אנשים מושחתים, שנכנסו לעבודה ציבורית בגלל אינטרסים אישיים, אלא גם של אנשים הגונים, שעסקו בכך למרות רצונם.

נקיים מה' ומישראל

אין כל דרך פסיכולוגית או חוקית למנוע את כל הקלקולים – אישיים וציבוריים – הכרוכים בכל תפקיד ציבורי; ואולם אפשר למנוע הרבה מהם מלכתחילה. בעניין זה אמרו חכמינו, שכל העוסקים בצרכי ציבור צריכים להשתדל להיות "נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), כלומר: להיות נקיים לא רק ביחס לקדוש-ברוך-הוא, אלא גם לעשות את הכל באופן כזה שאף אחד לא יחשוד בהם.

למשל: ההלכה אומרת, שלעולם לא ילך אדם יחיד לאסוף כספי נדבות לצורך ציבורי כלשהו, אלא ילכו לפחות שניים; וכשבאים להחליט על חלוקת כספי ציבור, צריכים לשבת לפחות שלושה. דוגמה נוספת: בבית המקדש היו חדרי האוצר הלאומי של העם היהודי; כדי לפתוח אותם היה צורך בשלושה-עשר אנשים עם שלושה-עשר מפתחות שונים. נוסף על כך, כל מי שהיה נכנס לאותם חדרים בגופו כדי להוציא משם כספים חייב היה ללבוש בגד מיוחד, בגד ללא כיסים, כדי שלא יהיה שום מקום לחשדות. (אגב, גם היום בבנקים גדולים לא נותנים מפתח של הקופה המרכזית לאדם אחד, אלא נותנים לכל הפחות שני מפתחות שונים לשני אנשים שונים).

חשוב מאוד שלכל גוף העוסק בכספים, אפילו אם זה גוף התנדבותי, תהיה ועדת ביקורת בעלת אפשרות ממשית לפקח על כל העוסקים בכספים. ביהדות יש מסורת עתיקה מאוד של אגודות התנדבותיות העוסקות בצרכי ציבור מכל הסוגים; ארגונים כאלה פעלו בקהילות רבות במזרח אירופה במשך למעלה מארבע מאות שנה. אותם ארגונים כתבו פרוטוקולים שנקראו, בדרך-כלל, "פנקס הקהילה", או "פנקס החברה", ויש בידינו פנקסים כאלה מכל הסוגים: החל מפנקסי חברה שעסקה בקבורת מתים ליד בית-כנסת מסוים, וכלה בפנקסי "ועד ארבע ארצות", שהיה הגוף היהודי העליון ששלט בפולניה, בלרוסיה, ליטא ורייסין, ואשר היה אחד הגופים הפנים-יהודיים החזקים ביותר בעולם, שזכה גם להכרת השלטון המרכזי.

אחד הדברים המשותפים לכל האגודות הללו הוא, שבכל אחת מהן הייתה ועדת ביקורת. אין ערוך לחשיבותם של הפיקוח והבקרה האלו. אכן, אחת הבעיות של השלטון בברית-המועצות בשמונים השנים האחרונות הייתה, העדר כל אפשרות להעביר ביקורת על מוסדות השלטון. כתוצאה מזה לא רק נעשו דברים נוראים, אלא נגרמה השחתה של כל המערכת.

זו עבודה קשה, ואתם צריכים להיות מודעים לכך

לברכה שמברכים את "העוסקים בצרכי ציבור באמונה" יש תכלית נוספת: זוהי אחת הדרכים, שבה ניסו למשוך לתפקידים הללו אנשים טובים והגונים, כאלה שיתכוונו לתפקיד, ולא לשכר. והדבר לא קל, משום שלא פעם קורה שאנשים הגונים וישרים, שבאמת עוסקים בצרכי ציבור באמונה, בכל זאת מואשמים בכל מיני האשמות קשות. ובכן מדוע אדם, שיודע מראש שהוא הולך לעבוד קשה, ושבתמורה עלולים לחשוד בו ולהאשים אותו בכל מיני דברים, ירצה בכלל לקבל על עצמו תפקיד ציבורי? או, כלשון הביטוי הידוע, "מה לי ולצרה הזאת"?

בהקשר הזה אני רוצה לספר מעשה שהיה ברבי עקיבא, שהוא אחד החכמים הגדולים ביותר שקמו לעם היהודי מעולם (ואגב: כדאי אולי לציין כאן, שהוא התחיל ללמוד רק בגיל 40; מה שמוכיח שאדם יכול להיות אנאלפאבית עד גיל 40, ובכל זאת להפוך לאחד האישים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו, שלא חסרים בה אנשים גדולים). מסופר, שרצו למנות אותו לאחראי על חלוקת כספים לעניים; בין השאר בחרו בו מפני שהוא עצמו היה רוב ימיו עני, ולכן חשבו שהוא יוכל להבין טוב יותר את בעיותיהם של העניים. לפני שקיבל את המינוי הוא אמר, שברצונו להתייעץ עם בני משפחתו. כמה אנשים עקבו אחריו, כדי לראות מה בדיוק הוא עושה, וראו אותו נכנס לביתו ומתפלל ואומר: "ריבונו של עולם, אני מקבל עלי את התפקיד על מנת שיבזו אותי ועל מנת שיביישו אותי". הסיפור הזה הוא בערך משנת 100 לספירה, מה שמוכיח שהעולם - לפחות העולם האנושי - לא השתנה כל כך מאז.

סיפור דומה מסופר על אדם אחד, שהוא ומשפחתו היו ממונים על חלוקת עזרה לנזקקים. באחד הימים הוא בא הביתה ושאל: איך הייתה העבודה היום? וענו לו: באה קבוצה של עניים לעיר, נתנו לכל אחד אוכל ובגד, והם כולם אמרו תודה. אז הוא אמר: על עבודה כזו לא מקבלים שכר טוב בשמים. יום אחר הוא בא ושאל: מה קרה היום? ואמרו לו: באה קבוצה של עניים, וגם הם קיבלו אוכל ובגדים; אבל הם היו מאוד לא מרוצים, וקיללו וביזו והאשימו. ואז הוא אמר: זה יום עבודה טוב; על זה מקבלים שכר בשמים. כל ההולכים לעסוק בצרכי ציבור צריכים, אם כן, לדעת, שגם אם הם אנשים הגונים, וגם אם הם לא יגנבו, מסתמא יגידו עליהם את כל הדברים הללו; ולקבל את כל מה שאומרים עליהם זה, למעשה, גם כן חלק מהתפקיד.

זאת ועוד: רבן גמליאל, שהיה נשיא ישראל בסביבות שנת 140 לספירה, רצה להטיל על שניים מתלמידיו תפקידים ציבוריים. אחרי שהם התחמקו כמה פעמים, הוא קרא להם ואמר להם: "כמדומין אתם ששררה אני נותן להם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י':ע"א-ע"ב). את המשפט הזה צריך, כמדומני, לכתוב באותיות גדולות בכל מקום. תפקיד ציבורי הוא, למעשה, תפקיד של משרת ולא של אדון; ורק מי שמבין את התפקיד בצורה הזו, הוא זה שמתאים למלא אותו.

היו זמנים שבהם רב קהילה, כשהיה חותם את שמו, היה מוסיף את התואר: "עבד לעבדי ה' בקהילה פלונית". גם בבריטניה, שהיא מדינה שהיה בה קצת סדר ציבורי, הייתה נוסחה קבועה שבה היו כל פקידי הממשל חותמים על אגרותיהם: "Your humble obedient servant”; ובעברית – "עבדך השפל והנכנע". ולא משנה מי היה הפקיד ומי היה מקבל המכתב: פקיד קטן היה חותם כך במכתבו לאדם חשוב, בדיוק כשם שהמשנה למלך בהודו היה חותם כך במכתבו לאזרח פשוט; בעל המשרה והשררה ראה את עצמו כמשרתו של האזרח הקטן.

צריך אם כן לזכור, שכל תפקיד ציבורי – בין שהוא תפקיד שאדם נבחר אליו ובין שהוא עבודה וולנטארית גמורה – בהיותו תפקיד ציבורי, הוא פתוח לשחיתות ולהאשמות. כל מי שמקבל על עצמו תפקידים כאלו צריך להביא בחשבון את הבעיה הכפולה: מצד אחד – שגם אדם הגון, המקבל על עצמו תפקיד כזה, יכול להתפתות לכל מיני דברים ולהפסיק להיות אדם הגון; ומצד שני – ככל שאיש ציבור יתנהג בהגינות וביושר, עדיין רב הסיכוי שיחשדו בו בכל מה שרק אפשר לחשוד. ובין זה לזה צריך לנווט את עצמו כל מי שרוצה לעסוק בצרכי ציבור באמונה.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו