כתוב לנו

מדוע נקרא י"ט כסלו ראש השנה לחסידות?

מדוע נקרא י"ט כסלו ראש השנה לחסידות?

 דוא"ל

(המאמר הבא פורסם בגליון 4 של מעיינותך, והוא מובא כאן באדיבות "תורת חב"ד לבני הישיבות". המערכת)

יום י"ט בכסלו נקבע ליום שמחה בין חסידי חב"ד מעת שחרורו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, ממאסרו בפטרבורג. אולם חידוש והתעוררות יתירה לחגיגת יום זה באה מעת שכתב אדמו"ר הרש"ב – רבי שלום דובער מליובאוויטש – את מכתבו המפורסם על י"ט כסלו משנת תרס"ב1 . במכתב זה, מכנה הוא את י"ט כסלו כ'ראש השנה לחסידות'.

התייחסות מיוחדת זו מעוררת את העניין לברר על מה זכה יום זה להעטר בעטרת כבוד זו, אשר לכאורה אינה משתייכת במישרין אל עצם חשיבותו של המאורע אשר לכבודו חוגגים את יום הגאולה.

ברכה והודיה על נס

במשמעותם הפשוטה ביותר של הדברים, יש להסביר כי יום י"ט בכסלו אשר בו שוחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו, וזוכה מהאשמה שהיתה בה סכנת נפשות עבורו ועבור כל החסידים בכל מקומותיהם, יום זה ראוי להזכר כיום תשועה – 'חג הגאולה' – עבור מנהיג ישראל וכל הנלווים עליו. ידוע, כי על נס שנעשה לאדם מחוייבים צאצאיו ותלמידיו לברך על זכרון הנס בשם ומלכות. ואילו בנס שנעשה לאדם המסוים בדורו, כל שכן כאשר הוא נס שיש בו משום קידוש שם שמים, לא רק תלמידיו לבדם חייבים לברך, אלא חובה היא על כל אדם מישראל לברך על נס זה2 . שחרורו של אדמו"ר הזקן על כל המאורעות הכרוכים בו, וצד הגאולה וההצלה שהיתה בכך – ודאי שראוי הוא לברכה והודאה על ידי כל תלמידיו. והרי כל החסידים לדורותיהם תלמידיו הם, וממימיו הם שותים, לא רק באותו דור, אלא אף בדורנו. וחיוב ההודאה והברכה עליהם. כל שכן שהיה קידוש שם שמים בדבר, כך שלא רק תלמידיו חייבים בכך אלא כל ישראל. וכן מצינו בגדולי ישראל שקבעו ימי מועד וזיכרון לניסים שארעו לקהילות וליחידים, אשר הם וכל הבאים אחריהם קיימו עליהם ועל דורותיהם.

משפטה של החסידות

אולם דברים אלה הם רק המעטה החיצוני של הדברים, ואילו תוכנם פנימי ועמוק מזה. מבחינת חשיבותו ההיסטורית של יום זה, יש להיזכר מעט בתקופה אשר בה ארעו הדברים: באותם הימים הלכה אמנם תנועת החסידות והתעצמה, אך עם זאת גם גברה והלכה בחוגים שונים ההתנגדות כלפי החסידות. התנגדות זו, לא בלבד שלא נחלשה לאחר פטירתו של הגאון מווילנא, אלא הוסיפה והתחזקה, ואף קבלה גוון חריף וקשה יותר מיום ליום. ההלשנה על האדמו"ר הזקן, אף כי היתה מעשה יחידים, בטאה בכל זאת את החרפתו של המאבק הרוחני אשר יכול היה להגיע אף לדרכי-מלחמה שכאלה.

מאסרו ומשפטו של אדמו"ר הזקן לא היו אלא כעין מבחן לקראת פעולה בקנה מדה רחב יותר. אילו היה אדמו"ר הזקן נמצא אשם ח"ו – הרי פירושו של דבר היה, כי הממשלה הצארית היתה מדכאת ביד חזקה ובכל חומרת אכזריותה את החסידות כולה, בכל המקומות ובכל הענפים. ומאחר שמתנגדי החסידות היו מסייעים בדבר מבפנים, במטרה לנהוג בחסידים כבכת יוצאה דופן – הרי פירושם של הדברים היה השמדת החסידות כולה ח"ו.

משפטו של אדמו"ר הזקן היה אפוא משפטה של החסידות, לא רק מבחינת האשמות שהוטחו כנגדו, אלא אף מצד התוצאות אשר עשויות היו לבוא עקב חיובו בדין. משפטו וזכויו של הרב היו אפוא יום דין עבור החסידות כולה, ועם זיכויו היתה משמעות הדבר – זכויה של כל תנועת החסידות. שבירת הקטרוגים שהוטחו כנגדה, ויציאתה מן המצוק של צוררים מבית ומחוץ.

את שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסרו בי"ט כסלו, אפשר לראות למעשה, כסיומה של המחלוקת הגדולה כנגד החסידות. כמובן שהיו עוד רבים אשר לא נמנו על קהל החסידים, והיו גדולים בישראל שלבם לא היה שלם עוד עם החסידות, אולם המלחמה הפעילה, והנסיון להוציא את החסידים מתוך כלל ישראל, נפסקו למעשה. יום הגאולה הוא מבחינת ההקף ההיסטורי יום פתיחת הדרך הגמורה לחסידות, אשר מאז ואילך גברה והתפשטה במידה עצומה והקיפה עוד אלפים ורבבות מישראל. יום זה הוא בצדק 'ראש השנה לחסידות', יום שבו החלה תקופה החסידות המתגברת ומתפשטת, כאשר השנאה והמלחמה הפעילה הלכו וגוועו, כאשר אף אלה שאינם נמנים עם החסידים אינם עוד 'מתנגדים' לה, אלא מתיחסים אליה בהרגשת כבוד, כאל אחד ממחנות ישראל, אשר העם היהודי מורכב מהם, ואשר הינם לכבוד לו.

המשפט בבית-דין של מעלה

תפיסה זו של י"ט בכסלו שנתבארה לעיל כ'ראש השנה לחסידות', אף היא אינה ממצה את מהותו של היום. יודעים אנו כי מאורעותיה החיצוניים של ההיסטוריה מכוונים על ידי כוחות עליונים, וכי אף בקטנות שבקטנות "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה"3>, ומכל שכן כאשר המדובר במאורע בעל חשיבות היסטורית מכרעת, אשר בודאי נדון הוא בהשגחה פרטית, וכל גלגולי מסיבותיו קשורים ומשתייכים למאורעות עילאיים ופנימיים יותר. וכמו שמוצאים אנו בדברי חז"ל על פי האמור בספר דניאל כי אין מלחמות קורות בעולמנו זה, אלא מאחר ששרי האומות, בעולם עליון משלנו, מצויים במלחמה4 . אף כאן, המחלוקת החיצונית, יש לה מקורות בתפיסה יסודית יותר מאשר אותם גילויים חיצוניים שלה, וחלוקי הדעות עמוקים הם יותר משאר הדברים הנראים והנגלים לעין5 .

יסודה הפנימי של המחלוקת היה, באיזו מידה מותר, ואף ראוי, לפרסם ולגלות את שיטת החסידות בקרב כל ישראל, בלי להבדיל בין גדולי הצדיקים והלמדנים לבין יהודים פשוטים ואף עמי הארץ. החשש הגדול היה, שמא תביא הפצת שיטת הבעש"ט ברבים, אף לאותם שאינם גדולי תורה ומוכשרים לקבל את הדברים בכל מלוא השכליות הראויה, לידי ירידה במקום עליה. שמא תביא שיטת הבעש"ט, על גלוי האלוקות שבכל הדברים, על מעלתו של כל אדם מישראל באשר הוא ישראל, לידי ירידה בלימוד התורה, וזלזול בכבוד שמים.

קטרוג זה כלפי צד הגילוי וההתגלות שבחסידות, הרי אינו אך מן הדברים שיכלו להישמע בפי ראשי אלפי ישראל שבאותו דור, כי אם שאלת-יסוד, דין אמיתי שראוי היה לדון אותו: האמנם מוכשר הדור לקבלת הגלויים הללו? האמנם היה גילוי שיטת החסידות מכשיר לעליה ולהתרוממות, או שמא לא היה הדור ראוי לכך, והגילוי שלא היה בזמנו ובמקומו הביא גם נזק ולא רק תועלת?

ואכן, דין זה הוא הדין הפנימי אשר נדונה בו החסידות, וזה הוא הקטרוג הפנימי שהיה עליה להשיב עליו. ועל כן, לא פלא הוא כי האיש אשר עליו הוטל להיות בתוך דין זה נציגם של החסידים, הוא אדמו"ר הזקן, אשר בשיטתו היתה ההתגלות של שיטת החסידות, רבה יותר וניכרת יותר מאשר אצל כל שאר הענפים בה.

כמובן, דיני שמים אינם נשארים אך בעולמות עליונים, יש להם גילויים גם למטה בעולם הזה. וכמו שאר גילויים של שפע של מעלה, גם הם יורדים בדרך השתלשלות, מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, וכאשר מגיע הדין לדרגתו הנמוכה ביותר, אז מתגלה הוא אל עולמנו שלנו.

הקטרוג הרוחני הדק כנגד החסידות, החשש המופשט שמא עדיין לא הגיע הזמן לגילויים הללו של תורת החסידות, והמשפט אם אמנם שיטת החסידות הביאה לכלל עליה – כל זה ירד מטה מטה מדרגה לדרגה, עד אשר הגיע לדרגה המגושמת ביותר, כשהקטרוג העליון התבטא בצורתה של מלשינות גסה, והמשפט היה בידי המלכות הרוסית. ואף-על-פי-כן היה משפט זה במהותו הפנימית המשפט העליון על החסידות, ופסק הדין שבה יצא אדמו"ר הזקן זכאי, הוא הד וצל של פסק דין של מעלה, אשר בו הוצדקה החסידות בבית-דין העליון, ו'מלכותא דארעא' רק בטאה בגשמיות את פסק הדין בבית-דין של מעלה. ועל כן, מבחינה זו יום י"ט בכסלו יום הדין עבור החסידות, ויום זכויה בבית דין של מעלה, הוא אפוא יום 'ראש השנה לחסידות', פתיחת התקופה אשר החסידות זכתה להיות מוצדקת לא רק בעקרי רעיונותיה אלא אף בגילויה, בהתבטאותה בחיי החסידים בכל מקום וזמן.

כשיפוצו מעיינותיך חוצה

על פי חזונו של הבעש"ט בהיכלו של משיח, הרי ביאת המשיח תלויה ב"לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"6 , ואם כן, הפצת החסידות בעולם וגילויה ברבים הוא המכשיר לקירובה של הגאולה. המשפט העליון הריהו לפיכך משפט על האופנים בהם ראוי שיתגלה אור ה' בתוך העולמות, ועל קירובה של הגאולה. ועל כן פסק הדין שלמטה אשר הוציא את החסידות מן המיצרים הגשמיים שלה, היה גם פסק-דין שלמעלה כי ראויה שיטת החסידות להתגלות בעולם, ולמעלה מזה – שעל ידי החסידות יהא גילוי אור אלוקי בכל העולמות, וקירובה של הגאולה הכללית. ועל כן 'חג הגאולה' הוא חג גאולה בדרגה לפנים מדרגה עד להיות חג גאולה כללית, פדות העולם כולו ממיצריו והגבלותיו.

הערות שוליים
1.
נדפס בקובץ 'היום יום' בתחילתו.
2.
ראה שו"ע או"ח סימן ריח סעיף ז.
3.
חולין ז, ב.
4.
ראה דניאל פרק י.
5.
ראה ספר השיחות 'תורת-שלום' (לאדמו"ר הרש"ב) עמוד 43: "בשנת תקנ"ט יצאה החסידות זכאית בדין . . כל העניין היה עניין רוחני, שהיה קטרוג על תורת הבעש"ט".
6.
כתר שם-טוב סימן א.
הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו