הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

הילדה שנולדה ב"טעות", ותמיד רצתה לרצות את כולם

הילדה שנולדה ב"טעות", ותמיד רצתה לרצות את כולם

 דוא"ל

ערב אחד, לאחר שסיימתי עם המטופלים האחרונים שלי לאותו יום, כשכבר הייתי ברכב לכיוון היציאה מראשל"צ, הטלפון צלצל ועל הקו הייתה אודל (שם בדוי).

אודל היא אחת האימהות שהשתתפו אצלי בסדנת הורים באחד מבתי הספר בעיר שבהם אני מנחה מטעם מכללת הורים של העירייה.

"אני רוצה להיפגש אתך" אמרה.

קבענו.

אודל, אישה מרשימה. גבוהה, מטופחת. לבושה בבגדים שהייתי מגדירה כמעניינים. מקושטת בתכשיטים מקוריים. חייכנית.

הרבה פעמים החזות שלנו יכולה להטעות אבל העיניים, העיניים לא מטעות. לא סתם נאמר שהעיניים הם הראי לנפש.

אודל חייכנית, לבושה בטוב טעם והעיניים... העיניים עצובות. בסדנא כשדיברנו על נושאים כמו הקשבה ובררנו איך היה בילדותינו בבית הורינו, או בכל נושא שהילדות שלנו עלתה בו, אודל השפילה מבט. זזה באי נוחות על הכיסא. לעיתים בדיוק קיבלה שיחת טלפון חשובה. היה ברור לי שלא פשוט לה. היה ברור לי שדברים מהעבר מציפים אותה. זה דבר שכיח בסדנאות.

רבע שעה לפני השעה היעודה קיבלתי ממנה מסרון אם אפשר כבר לעלות? סימסתי לה שכן.

עלתה. נכנסה עם החיוך שלה, עם כל הנוכחות המרשימה שלה. חלצה נעליים והתיישבה בישיבה מזרחית על הכורסא מחבקת כרית. הסתכלה עלי במבט מיואש. "זהו, לא יכולה להמשיך ככה יותר. אין לי חיים, אני כבר הרבה זמן לא ישנה בלילות כמו שצריך. אני עצבנית, כל דבר מעצבן אותי. הילדים בעלי. לא מסוגלת לסבול את המגע שלו. אבל מה ששבר את גב הגמל שאני לא מסוגלת לסבול את המגע של הילדים שלי". שתקה. "אני כועסת מכל דבר קטן. הרגעים הטובים ביום זה כשאני לבד בבית. שקט. דממה. אני עם עצמי".

הפגישה הזו התקיימה לפני שנה וחצי.

במהלך הפגישות עלה הנושא המשפחתי. היחסים בינה לבין הוריה, היחסים בינה לבין אחיותיה. ולא יכולתי שלא לחשוב כל פעם מחדש, כמה שהצורה בה נגדל את ילדינו תשפיע עליהם בבגרותם, תשפיע על מערכת היחסים הזוגית שלהם ועל חינוך ילדיהם שלהם. מן מעגל שאם לא פורצים אותו, הוא ממשיך מדור לדור. מה שמכונה העברה בין דורית.

אודל, הצעירה מבין אחיותיה. "אנחנו 4 בנות, אני הקטנה. ביני לבין אחותי שמעלי 3 שנים. כך שכולן היו תמיד נורא גדולות. חשובות. נולדתי בתקופה קשה מבחינה כלכלית להורי. האמת שאימא אמרה לי לא פעם שהגעתי בטעות. היא תמיד אמרה את זה עם צחוק וחיבוק, אבל בתוכי, כנראה שמהתחלה, נבנתה אצלי התחושה שאני טעות. שאני לא אמורה להיות כאן".

"תחושה קשה"

"כן" שתקה. "קשה להרגיש טעות. להרגיש לא רצוי".

אודל הרגישה לא רצויה. כשילד מרגיש לא רצוי אצל הוריו, כשהוא מרגיש שהוא נמצא שם בטעות, זה גורם לו להרגיש שהוא על זמן שאול ואולי פתאום ישלחו אותו משם לאן שהוא. ילד כזה יעשה הכל כדי למצוא חן בעיני הוריו. יעשה הכל כדי שהוריו יאהבו אותו. ישנם ילדים שמרצים לאו דווקא בגלל שהם "טעות" של הוריהם אלא משום שהם מרגישים שאהבת הוריהם אליהם תלויה בהתנהגותם.

"ריציתי את אחיותיי, ריציתי את הורי. את המורות, חברות".

"איך זה בא לידי ביטוי" שאלתי.

אודל חייכה. "בכל דבר". אמרה.

"למשל" לא ויתרתי.

"בכל דבר" ענתה.

"תני לי דוגמה" ביקשתי.

"מאיזה גיל" שאלה.

לעיתים קשה למטופל לחזור לילדות שלו. אודל הרי מכירה את עצמה כמרצה. אבל מאד התקשתה לתת דוגמאות מהילדות.

"מאיזה גיל שאת רוצה. אפילו מעכשיו" עניתי.

אודל שתקה.

"המקצוע שלמדת באוניברסיטה, זו הייתה בחירה שלך?" שאלתי.

"כן. אבל ידעתי שזה מה שישמח את הורי. אני רציתי ללמוד משהו אחר אבל ידעתי שהמקצוע שבסופו של דבר בחרתי, ישמח אותם. ידעתי שיהיו גאים בי"

"בעלך?"

"הם אהבו אותו מהרגע הראשון שראו אותו". חייכה. "זה מצחיק אבל עכשיו כשאני חושבת על זה אני פתאום מבינה שאפילו הבחירה ביונתן (שם בדוי) הייתה בשבילם. אני לא ממש אהבתי אותו אבל הוא מהר מאד הפך לבן בית אצלנו וההורים שלי כל כך אהבו אותו ועודדו את הקשר. זה היה טבעי שנתחתן". "תראי" היא אמרה לי "זה לא שיונתן לא בסדר או משהו, אבל האמת שאף פעם לא ממש אהבתי אותו. התחתנו כשעוד הייתי סטודנטית, נולדו הילדים, התחלתי לעבוד במקצוע שלי והחיים איכשהו זרמו".

"מה עורר את הכל?"

"לפני שנה, אחרי כמעט 14 שנים שאני עובדת במקצוע שלי באותה חברה, ונחשבת למובילה שם, יום אחד התעוררתי בבוקר, נעמדתי מול המראה ולא הכרתי את הפרצוף המשתקף מהמראה. לא זיהיתי את עצמי. שאלתי את עצמי, איפה אודל החייכנית, איפה הפנים השמחות של פעם. למה האישה הזו המשתקפת אלי במראה, כל כך לא מאושרת?"

"ומה ענית לעצמך?"

"לא ידעתי לענות לעצמי למה אני לא מאושרת, למה הפסקתי לחייך. מה שכן ידעתי שאני לא רוצה ללכת יותר לעבודה. לא רוצה להיות שם יותר. היית צריכה לראות את התגובה של יונתן כשאמרתי לו שאני רוצה לעזוב את העבודה" צחקה.

"איך הוא באמת הגיב?"

"הוא הסתכל עלי המום וחשב שאני מתבדחת. כשהבין שאני לא, אז הוא ניסה את התירוץ של גיל המעבר, כשהזכרתי לו שאני עדיין לא הגעתי לגיל המעבר, הוא שאל איך נסתדר בלי המשכורת שלי. בקיצור הוא נכנס ללחץ נוראי".

"ומה עשית"?

"עזבתי את העבודה" נראתה מרוצה מעצמה. "ע ז ב ת י א ת ה ע ב ו ד ה" חזרה על המשפט בהטעמה ובהנאה רבה.

"מה הדבר שהכי מהנה אותך בצעד הזה?" שאלתי.

"שסוף סוף העזתי לעשות את מה שאני מרגישה. הבעיה שפתאום הרגשתי מן שחרור כזה, שחרור של תעוזה."

"בעיה"? הבעתי את פליאתי. "נשמע טוב השחרור הזה".

"תראי", אמרה "כשישבנו בסדנא כל פעם כשדיברת על הילדים או עלינו כילדים הרגשתי אי נוחות נוראית. אחרי שעזבתי את העבודה, הרגשתי מנצחת. לא כל כך ידעתי את מי ומה. אבל בסדנא הבנתי שההרגשה הזו היא לא שלי. זה בלבל אותי". אודל שתקה והסתכלה עלי במבט בוחן לראות אם הבנתי.

"אז של מי ההרגשה?" שאלתי.

"לא יודעת. אני מרגישה מבולבלת. אני מרגישה שמשהו בפנים אומר לי לכי, עזבי הכל, תברחי, תהיי את. וזה לא אני". מאז שזה התעורר בי אני חסרת מנוחה והגעתי אלייך כדי להבין את זה. להבין מה קורה לי ולמה אפילו הילדים שלי הפכו לעול כל כך גדול ואין לי סבלנות.

אודל מרגישה בלבול. כל חייה מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מרצה אחרים. למדה את מה שימח את הוריה, התחתנה עם מי ששימח את הוריה. במשך שנות נישואיה עשתה תמיד את מה ששימח את בעלה ואת מה ששימח את ילדיה. אין כל רע לשמח את הבעל והילדים. אין כל רע לשמח את ההורים או חברים. הבעיה מתחילה כשמשמחים אחרים כדי לקבל את אהבתם. במהלך המפגשים אודל גילתה, את מה שתמיד ידעה ולא היה לה שם לזה, שהיא מרצה. שהיא חיה את חייהם של האחרים. שנה לפני שהגיעה אלי כבר החלה לפרוץ את "הכבלים העוטפים אותי" כהגדרתה. הבלבול שנוצר אצלה, כשאמרה שהיא מרגישה שזה לא היא, נבע מכך שהקול הפנימי שהתעורר אצלה זה הקול של אודל הילדה. אודל שכל מה שרצתה זה להיות היא. להיות אודל.

המפגשים עם אודל היו מרתקים ומאתגרים. לאט לאט היא למדה לזהות מה היא מרגישה כשדורשים ממנה משהו, למדה להכיר את הכישרונות החבויים בה. היא החלה ללמוד את מה שחלמה בילדותה ולא העזה לדבר על זה. למדה לא לפחד להגיד לילדיה לא ולא לפחד שיפסיקו לאהוב אותה. למדה לתת לעצמה את הזמן שהיא זקוקה לו לעצמה. והכי חשוב למדה לאהוב ולקבל את עצמה, מכיוון שרק כשאנחנו אוהבים את עצמנו אנחנו לא מפחדים שאחרים לא יאהבו אותנו, ולא מפחדים כשאחרים לא מרוצים מאתנו. כשהביטחון והערכה עצמית שלנו עולה ומתחזקת, אנחנו פחות תלויים ברגשות הסביבה אלינו.

השבוע סיימנו טיפול. שנה וחצי של פגישות מרתקות. שנה וחצי בהן אודל לא ויתרה. לא פחדה להסתכל פנימה לתוך עצמה, ובאומץ רב עשתה שינוי בחייה. במהלך המפגשים, היו כמה פעמים שיונתן בעלה של אודל הצטרף. כשאחד מבני הזוג עובר תהליך זה משפיע גם על השני ועל המשפחה כולה. בתקופות שהיו קשות, יונתן היה מגיע ומביא את הצד שלו בהתמודדות. אודל זכתה לבעל שאוהב אותה ותומך בה, הוא היה שם לכל אורך הדרך.

בסוף הפגישה האחרונה, יונתן הצטרף. "שידרגת לי את אשתי" חייך.

"ואתה?" שאלתי.

יונתן הסתכל על אודל ואמר: "גם אני השתניתי".

אודל הנהנה בהסכמה.

נ.ב

לפני ששלחתי את זה לאתר בית חב"ד, שלחתי לה לקרוא את מה שכתבתי. היא בתגובה סימסה לי: תודה שוש על הכל, בעיקר על הסבלנות. הגעתי מרוסקת ותודה לא-ל אני במקום אחר בחיים. תודה תודה. אודל.

שוש גרינברג
שוש גרינברג מנחת הורים ומשפחה יועצת זוגית ופרטנית, מנהלת את מרכז גרינברג להורות ומשפחה בישראל להכשרת מנחות הורים היא נשואה ואם לשנים המתגוררת בישראל. לחצו כאן כדי ליצור עמה קשר, וכאן לבקר באתר האינטרנט שלה.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
4 תגובות
1000 תווים נשארו
מיטל 28 מרץ 2016

אין טעויות אצל הקב"ה.לצערי גם אני גדלתי בתחושה הזו עד שחזרתי בתשובה והבנתי את הנזק שגרמו לי כל השנים ואז מרדתי בגדול השב

אנונימי חיפה, ישראל 20 ינואר 2013

ילדים אינם טעות ילדים זה שמחה ענקית ..!!!!
ואסור לנו לומר זאת לילד שהוא "טעות"
גם אם זה בא בהפתעה זאת הריי הפתעה מה' ...
תשמחו על ה' ..!!!
אנא מכם אל תעשו לילד צער כה כואב שיסבול בגלל שהוא "טעות"
ילדים = שמחה !!!!!! השב

אנונימי נתניה, ישראל 17 ינואר 2013

ריצוי תמורת אהבה/תשומת לב אני מזדהה עם הסיפור,אני נשואה היום בפעם ה3 ומגלה שאני נשואה שוב ושוב עם אןתה הבעיה,שכמובן נובעת מתוכי,ואני מבוהלת השב

ילדה טובה ירושלים, :) 13 ינואר 2013

מעניין. תמיד נהנית לקרוא את מה שאת כותבת. מעניין ומרגש. גם אני נולדתי בטעות. אמא שלי תמיד אמרה שאיזה מזל שנולדתי לה מבלי לשאול אותה , אחרת החיים שלה היו נוראיים בלעדי. תוך כדי קריאת הדברים הבנתי שכנראה זו הסיבה לכך שאני תמיד הייתי ועדיין הילדה הטובה של הבית. למרות שאני שונאת את זה. כנראה שהגיע הזמן לטפל בזה ולא להמשיך עם תחושת התיסכול. תודה רבה לאתר שפירסם את הדברים ותודה לכותבת הגב' גרינברג על כל ששיתפה אותנו בסיפור. השב