הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

האם האגו באמת כל-כך גרוע?

האם האגו באמת כל-כך גרוע?

 דוא"ל

שאלה:

האם האגו באמת גרוע כמו שאומרים?

התשובה הקצרה:

האגו עצמו אינו גרוע כל כך. רק כשאתה חושב שיש לך בלעדיות עליו – אז מתחילות הצרות. לאף אחד מאתנו אין חוזה בלעדיות. זה יותר כמו זיכיון מוגבל.

התשובה הארוכה:

גדולי החסידות קראו לו ה"אִיך" (Ich) וכן אף פרויד, כלומר, ה"אני", אך כיוון שהשימוש ב"אני" במובן היומיומי ובמובן הפסיכולוגי מבלבל, קוראים לכך במקום זאת בשם "אגו".

"אגו". זה נשמע כל כך תמים וקל לטיפול, כמו חיית מחמד קטנה שאתה מנסה לאלף לעשות את צרכיה במקום הנכון.

המיסטיקנים מתרבויות רבות מלמדים איך לוותר על האני ולמסור אותו, לתת לו להישטף באחדות של האור הנצחי שבו כל תחושת אגו היא חסרת משמעות. המוסריים דורשים שלפחות נפחית את תחושת ה"אניוּת" שלנו, ונתחיל לחשוב על "אחרוּת". הכישלון הראשוני של עץ הדעת, כך כותב הרמב"ן, היה האובססיה הזו עם ה"אני".

אבל ה"אני" אינו משהו שיש לי, אלא זהו אני. וזה מפחיד. מה יקרה אתי אם אאבד את האני שלי? האם אני באמת רוצה שיהיה פחות ממני? אחרי הכל, מי יטפל בי אם לא אהיה? ומכל מקום, איך בדיוק אני אמור לארגן מחדש דבר שהוא אני עצמי?

אדון האני

המהר"ל (רבי יהודה ליווא מפראג, 1512?–1609, רב ומקובל, שנודע כאדם שיצר גולם) דיבר רבות על ה"אני" הזה. הוא הראה שגם חכמי המשנה דיברו עליו.

"לפיכך נברא אדם יחידי... ללמד שכל המאבד נפש אחת... כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין).

שואל המהר"ל, מה משמעות הדבר? – יש המבארים שבדיוק כפי שכל המין האנושי צמח מאותו אדם אחד – אדם הראשון, כך כל אדם הוא פוטנציאלית עולם שלם. אך אין כאן מקבילה ממשית: אדם הראשון הוא הינו השורש היחיד של כל המין האנושי. אך אנשים בימינו – אילולא הוא, אזי אחר ייקח את מקומו.

"אולם", ממשיך המהר"ל וכותב, "כל אדם הוא אכן עולם שלם. זוהי החוויה של כל אדם מאז אדם, וזוהי האמת לפי התורה: אדם נברא להיות אחד יחיד בעולם הזה, בדיוק כפי שאלוקים אחד וייחודי מעל הכל. לכן כל אדם רואה את עצמו כעולם ומלואו. ואם האדם יירד לטמיון, חלילה, עולם שלם יורד עמו לטמיון.

כך אף מסביר המהר"ל את המשנה, "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם." אמת נכון הדבר: בעולמך, אתה הוא המרכז וכל השאר תלוי בך. הוא הדבר בעולמו של האדם האחר. וגם בעולמו של האחר. ובעולמם של כל ששת מיליארדי בני האדם החיים על פני האדמה. כל אחד נכון ב-100%.

באופן אישי, לא הייתי מסוגל לעצב עולם כזה. אולי תוכל אתה למצוא דרך לכך. כל מודל שאני מסוגל לחשוב עליו יכול שיהיה לו מרכז אחד בלבד. אולם אני אינני אלוקים. הא-ל מסוגל לברוא מציאות בה כל אינדיבידואל הוא המרכז הבלעדי, ואכן כך עשה. מדוע? אני מניח שהכל חלק מרצונו של אלוקים להימצא בתוך עולמו. כיוון שעולם הוא מקום של התנסויות רבות, אלוקים מוכרח להימצא בכל אחת מהן. הא-ל הוא ייחודי, ולכן כל אינדיבידואל מוכרח להיות ייחודי. והא-ל הוא "האחד והיחיד", ולכן גם כל אינדיבידואל מוכרח לחוות את התחושה הזו של היות "האחד והיחיד".

לך ושאל אותנו. לכולנו יש אותה התנסות: קיימים שישה מיליארד "אנחנו", "הם" ו"אתה", אבל רק "אני" אחד.

תמהני: אילו בעלי חיים היו מסוגלים ליצור שפה משלהם, האם היו אומרים "אני", וכוונתי "אני בלבד"?

העין הפרטית

מהו אם כן ה"אני" הזה? זו חוויה של אלוקים שבתוכנו. זה נשמע נחמד, אבל בעצם זה נעשה מכוער מאוד, החוויה הזו של לחשוב שאתה אלוקים ושאין שום אלוקים אחרים מלבדך.

ראיתם זאת אצל בן השנתיים שזה עתה גילה את המלה "לא!" ראיתם זאת ב"חבר" שמנע ממך לקבל את הקידום בעבודה; בבוס שמרגיש שהוא מוכרח להזכיר לך ללא הרף שאתה לא יותר מן העובד שלו; בעובד הסוציאלי שיוצר אצלך תלות; במגלומנים שחוטפים מטרות טובות והופכים אותן לאימפריות קטנוניות; ובפוליטיקאים אשר דוחפים את החברה שלנו אל מעבר לכתף ולתוך הבוץ מפני שהם עדיין לא עברו את יום הולדתם השני.

"הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג).

שוב נכנס המהר"ל ומסביר: כל אדם, מעצם טבעו, רואה את עצמו כאדם ייחודי, בעל זכויות בלעדיות לכל המציאות – בדיוק כפי שאדם הראשון קבע את שליטתו בעולם כולו מרגע שפקח את עיניו. כאשר אדם רואה אדם אחר עם "אני" אחר – דבר שבהכרח מפחית משליטת ה"אני" שלו – אזי התגובה האינסטינקטיבית היא "לבלוע את רעהו חיים", לספוג את ה"אני" האחר באגו שלו עצמו. לאדם האחר מותר להיות נתין, מועסק, סטודנט, אוהד – אבל אף פעם לא "אני" אחר. בקרב אנשי העם הפשוט, כבוד לסמכות גבוהה יותר – פחד מפני הממשלה – הוא הדבר היחיד שממתן קמעה את האגו של האדם והמאפשר לו לפנות מקום לאחרים.

ניסוח מחודש של האני

משהו אומר לי שמוכרח להיות פיתרון אחר. ככלות הכל, גם ל"אני" יש כמה תכונות חיוביות. קודם כל, בלי ה"אני" לא תהיינה כל החלטות אישיות, שום תחושת בחירה חופשית. האם איננו רוצים עולם עם יוזמה אישית, יצירתיות ומקוריות?

יתרה מזאת: האם תיתכן תרעומת על זוועות לא-אנושיות בלי ה"אני"? האם תהיה סימפטיה אמיתית למנת חלקו של אדם אחר? האם יהיה רעיון של "אדם" – יצור בעל ערך פנימי מולד, אשר חייו לא ניתנים למדידה בשקלים ובאגורות?

זהו אף כל הרעיון של האדם כמוצג בתורה: אדם שנברא "בצלם אלוקים". במלים אלה ברא ספר בראשית את מושג האדם, מושג שלאנושות לקח כל כך הרבה אלפי שנים לאמץ אותו. עד היום אנו חיים בחברה שסוף סוף מתחילה להטמיע את הרעיון שכל אחד מאתנו יש לו זכויות יסוד – כיוון שכל אחד מאתנו הוא עולם ומלואו. כיוון שכל אחד מאתנו, כמו אלוקים, יש לו הכוח לבחור איך "אני" רוצה שהעולם "שלי" יהיה.

האתגר: כיצד לשמר את כל העוצמה והיופי של ה"אני" הזה – בלתי מופר, בלתי מופרע, בלתי מדולל – תוך שאנו מפרקים מעליו את הנשורת המכוערת.

ארבעה עשר דורות מן המהר"ל, המשיך הרבי מן המקום שבו הפסיק סב-סבו. האגו, כך לימד הרבי, צריך לא רק למתן אותו, אלא גם לתת לו מסגרת חדשה. אחרי הכל, הכל נברא למען תהילת הבורא – וזה כולל גם את האגו עצמו.

אף את זה לימדו חכמי המשנה. כאשר אדם נברא, הוא ראה את כל החיות באות לסגוד לו. הם ידעו שמישהו ברא אותן ושלבטח לא היו אלה הקופים או הפילים – כיוון שכולם באו בזוגות. אבל אדם הזה, הוא נראה כמו מועמד מושלם. היה רק אחד כזה.

אדם סרק במבטו את הקבוצה הזו ואמר, "כולם נבראו כדי לשמשני". זה נשמע די אגוצנטרי, אבל הוא לא עצר שם:

"ואני", כך המשיך ואמר, "נבראתי לשמש את קוני."

ה"אני" – מדוע הוא נברא? כדי לשרת. כדי לעבוד בתוך הקשר מסוים, והקשר זה הוא בוראו של האני הזה. וזה משנה את הכל.

מדוע אני מרגיש שאני "אני"? מדוע אני מרגיש שהכל מצוי בתחומי, כאילו הכבישים והמדרכה והעיר ואפילו אזורי הכפר, שלי הם? האם זה מפני שבאמת לא קיים שום דבר מלבדי? כיוון שאני בראתי את הכל?

אולי זה הסבר שעשוי לעבוד עבור בן השנתיים, אבל אני עברתי מספיק בחיים כדי לגלות שהעולם הזה קצת יותר מדי מסובך מכדי שאברא אותו בעצמי. אם אני "אני", אזי זה מפני שהאחד שאכן ברא אותי ואת כל מה שסביבי רוצה שארגיש תחושת אני. ומדוע?

כדי שאוכל להיות בא-כוחו של אלוקים, ולא סתם עוד יצור נברא.

כדי שכאשר אקח על עצמי לעשות מצווה מסוימת, לקדם מטרה נעלה, להביא יותר אור ליקום הזה, אינני עושה זאת רק כדי לגמור את העבודה, כמו נתין או מועסק, אלא אני עושה אותה בכל ה"אני" שלי – אני לוקח אחריות ומוודא שהכל מתבצע על הצד הטוב ביותר.

כדי שכאשר אראה אדם סובל, לא אומר "ככה אלוקים רוצה שיהיה, ומי אני שאפריע?" אני אומר, "זה לא בסדר. עליי לשנות זאת כדי שזה יהיה בסדר".

כדי שכשאביט לתוך עיניו של אדם אחר, אראה שם לא רק דם, בשר וכרומוזומים. אני אראה את האור הנצחי עצמו, אני אראה את עצם מהותו של אלוקים הנושם דרך הנחיריים הללו, אני רואה את אדם. ממש כמוני.

ועם כל זאת, אינני יכול שיהיה לי אפילו מושג קלוש מה פירוש הדבר להיות באמת כל מה שקיים. להיות אלוקים.

האני ההלכתי

כמו כל רעיון אמיתי אחר, האגו הזה, המנוסח מחדש, משתקף בהלכה. או מוטב, כפי שהיה הרבי אומר זאת, זוהי המציאות בעולם, כיוון שככה זה בהלכה. כמו שאומר ספר הזוהר, "ה' הביט בתורה וברא את העולם". כל מה שקיים בעולם ניתן למצוא בחוקי התורה במצבו הטהור ביותר.

בחוקי התורה אנו מוצאים את רעיון ה"שליח". אתה יכול למנות שליח להיות נציגך ובא-כוחך כל מיני עניינים. אתה יכול אפילו למנות אותו למצוא לך אישה, לתת לה טבעת לפני שני עדים ולקדש אותה כדת משה וישראל. הכלל הוא, "שלוחו של אדם כמותו". מה שלא יעשה השליח, לא הוא עושה זאת, אלא אתה.

ישנם תנאים מי יכול להיות בא-כוחך. שוטה, ילד או אדם חרש-אלם שלא יכול לתקשר לא יכול להתאים. מדוע לא? כיוון שכדי לייצג את ה"אני" של מישהו אחר, עליך ראשית להכיר את עצמך די טוב. התולדה של הדיון בתלמוד היא ששני האנשים הללו, אין להם תחושת "אני" מפותחת לחלוטין, במובן של "עשיתי זאת", שכיום ידוע שזו דעת.

אתם קולטים את הפרדוכס? הסוכן אומר "אני לא עושה את זה. מה שלא אעשה, זה כאילו שהבוס שלי עושה זאת. אני שקוף, אני לא קיים."

אבל כדי לומר זאת, כדי לשים בצד את ה"אני" שלו, צריך שלסוכן עצמו תהיה תחושת "אני" בשלה ומפותחת היטב. ה"אני" הזה שלו הוא הדבר אשר נותן לו את הכוח להיות לא אני.

הוא הדבר באשר לאדם, נציג הבורא עלי אדמות. הבורא הוא ה"אני" האמיתי היחידי. אז הוא נתן לנו "אני" קטנים משלנו, כדי שנוכל לייצג אותו. כדי שנוכל לקחת בעלות על הסיטואציה כאן למטה על האדמה ולהשיא בינה לבינו.

צבי פרימן
מבוסס על פרק ל"ב של ספר ה'תניא'. צבי פרימן הוא מחבר ספרים מפורסמים העוסקים בקבלה ובהשלכות המעשיות שלה. הוא כותב קבוע עבור chabad.org.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו