כתוב לנו

השגחה פרטית: מבט מעמיק להשגחתו של האלוקים על כל פרט בבריאה

השגחה פרטית: מבט מעמיק להשגחתו של האלוקים על כל פרט בבריאה

 דוא"ל

(קיימות שיטות שונות בקרב גדולי ישראל, האם קיימת 'השגחה פרטית' של הבורא על כל פרט ופרט בעולם, או שמא הוא מסתפקת ב'השגחה כללית'. על פניו נראה כי שיטת ההשגחה הכללית מרוממת יותר את האלוקים שכן הוא לא טורח לעסוק בזוטות. לאידך, תורת החסידות מלמדת כי דווקא ההשגחה הפרטית מוכיחה את גדלותו של הבורא. לפניכם מאמר העוסק בהבדלים בין השיטות ובעומק הטמון ברעיון החסידי.

המאמר הופיע בגליון מספר 28 של "מעיינותך" בהוצאת הארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' ותודתנו נתונה להם).

התפיסות השונות בנושא זה של ההשגחה נובעות במקורן מתוך הבנות שונות והשגות נבדלות בדבר האלקות בכלל.

לפי שינויי הדעות בתפיסת האלקות יתהוו שינויים והבדלים בדבר ההשגחה האלקית בעולם, אם ההשגחה היא השגחה כללית בלבד, או שהיא השגחה פרטית. ואם ההשגחה הפרטית שייכת רק לגבי המין האנושי, או לגבי בני ישראל ואילו שאר העולם כולו מושגח רק בדרך של השגחה כללית, או שמא יש השגחה פרטית ומיוחדת על כל נברא בעולם.

עם עיון ראשון בדברים אפשר להגיע למסקנה כי כל מה שתהא התפיסה באלקות מעודנת יותר ומרוממת יותר, כך תובן ההשגחה בדרך יותר ויותר כללית. כי מאחר שהמהות האלקית היא מעבר ולמעלה מכל דבר שהאדם יכול אף לשער ולהעלות בדעתו, וכי הפער בין ההשגה האנושית לבין הדעת האלקית הוא כה עצום שאי אפשר להשיג בשלמות אף את ההבדל בינינו לבין ההשגה האלקית, כל שכן את המהות האלקית עצמה. ואם אמנם אין אנו יכולים להשיג באלקות אלא בדרך של השגת השלילה, כשכל ידיעתנו בנושא זה אינה אלא עד כמה אי אפשר כלל לתאר את האלקות באיזה גדר חיובי, מלבד גדרי השלילה, אם כן, כיצד אפשר לתאר שהקב"ה שהוא נעלה כל כך מן העולם ישפיל את עצמו להשגיח על פרטי מהלך חייהם של כל היצורים? ולכאורה אף לגבי בני אדם רק המעולים והעליונים שבאדם, אלה הדבקים באלקות ראויים שתופיע עליהם השגחת ה'. ואילו שאר כל הבריות - כל אלה מושגחים רק בדרך כלל, בהנהגה האלקית הכוללת השומרת על קיומם של המינים השלמים, אך אינה שמה לב לפרטים.

*

הגישה הזו, אף על פי שמקורה בהרגשה עמוקה של הכרת הגדלות האלקית איננה דרכה של החסידות. כי החסידות מראה שיש לתפוס באופן אחר ובדרך אחרת את הבנת הקשרים בין אלקות ועולם. ולא משום שתפיסת האלקות על פי דרך החסידות אינה מגיעה לדרגה כה גבוהה של הבנת הסגיאות והמרחק בין המהות האלקית ובינינו. להפך, דוקא מתוך שהחסידות מעמיקה בנושא זה של הפלגת ההבדל, אף מרחיקה לכת הרבה מן הדרך הרגילה של ההגות - דוקא משום כך מגיעה היא למסקנה שונה.

התפיסה הראשונה, תפיסת המחקר, עם כל היותה מפליגה בגדלות האלקות הרי בעצם מזהה היא את האלקות עם החכמה העליונה ביותר. ודאי הוא, וכמו שהדגיש הרמב"ם פעמים רבות, שאין מקום כלל להשוואה בין שכלנו שלנו לדעת האלקות. אולם, אף על פי כן יש בדברים אלה משום הגדרה והגבלה. ואילו התפיסה היסודית, אשר המהר"ל הרבה להדגישה בכל עוז היא שאין להגדיר את האלקות בכל הגדרה שהיא, ואין להגבילה בכל סוג גבול.

כפי שמורה הכנוי השגור בפי חז"ל – "הקדוש ברוך הוא" שהגדר שבו אנו מגדירים את האלקות הרי הוא גדר הקדושה אשר משמעותה - היותו נמצא מחוץ ומעבר לכל ענין של הגבלה והגדרה. ועל כן, אף השגת האלקות בתור השכל העליון שאין עילאי ממנו, אף היא הגבלתו במסגרת מצומצמת, ועל כן - בנגוד לאמת. ומתוך תפיסת האלקות בהקף הגדול הזה, הרי הגדרת האלוקות כשכל עליון יש בו משום "הגשמה" ממש כשם שיש הגשמה והמעטת הדמות כאשר מעלים על הדעת שיש לה' גוף או דמות הגוף. כי לעומת המהות האלוקית הנעלה מן הכל - הרוחני העליון ביותר אינו גדול וחשוב יותר מאשר הגשמי. כי אף אותם הדברים הנראים לעינינו כתפיסות והבנות טהורות ועילאיות ביותר אינן אלא, לגבי האור האלוקי - הגבלות קטנוניות.

*

והנה מתוך תפיסה זו עצמה שיש בה הפלאת והפלגת הרוממות האלוקית מגיעים לא אל שלילת ההשגחה הפרטית, כי אם להפך - להגברת ענין ההכרה בהשגחה. שכן, אם רואים את הפלאת האלקות בבחינת השכל העליון והכולל, אפשר לומר אז כי ההשגחה הפרטית הרי היא בבחינת צמצום וקטנות. אולם, כאשר מבינים אנו שגדלות ה' הרי היא מעבר להגבלות אלה של רוחניות וגשמיות, וכי שני המושגים הללו אינם אלא קטני-ערך וחסרי מובן לגביו, אם כן אין אנו יכולים כלל לדבר על הגבלת השגחתו של ה' לגבוהים והעליונים בלבד - שכן מי הם לגביו העילאים? ומה הבדל נוכל למצוא בין האדם הגדול ביותר לבין הרמש הפעוט ביותר, שכולם שוים בבחינת ביטולם לגבי האור העליון. ועל כן השגחת ה' כשם שיש לה מקום לגבי העליונים שבצדיקים המדובקים כל ימיהם בשכינה הרי באותה מדה עצמה קיימת היא לגבי הנחותים בברואים שאין להם כל דעת והשגה ואין בהם אלא קיום פשוט ללא רוח חיים נגלית. שכן עצם ענין הפלאת גדלות ה' הרי הוא בכך שלגדולתו אין כל מקום וזמן. הרי שדוקא מתוך הפלגה זו של הבנת גדלות הבורא מגיעים למסקנה כי השגחתו היא כוללת כל, ושמבחינת ה', הגדול והקטן, הכלל הכוללני ביותר כפרט המפורט והקטנוני ביותר כולם שוים. שוים מצד אחד בבחינת ריחוקם מבחינת קוטן ערכם לעומת גדלות הבורא, ומאידך - שוים מבחינת קרבתם, מבחינת היותם נתונים להשגחת האהבה האלקית שאין דבר שחוץ ממנה ואין דבר שאינו נכלל בה.

*

ומתוך עומק הבנה זו מתפרשים פסוקי ההלל "רם על כל גוים ה' על השמים כבודו. מי כה' אלקינו המגביהי לשבת. המשפילי לראות בשמים ובארץ". שיש בהם תאורן של הגישות השונות לענין זה של השגחת ה' בעולמו. הגויים והתפיסה הגויית בכלל אומרים "רם על כל גויים ה'", לאמור: הרוממות האלקית הרי היא מעבר ולמעלה מן העולמות, מעבר לשכל האנושי ולעניני אנוש בכלל, ולכן כמסקנה מכך מוציאה תפיסה זו כי "על השמים כבודו": התגלות ה' בתפארתו אינה אלא בשמים העליונים, בדברים ובמושגים רוחניים, בבעיות הכוללות והחובקות עולם ומלואו אולם - לא בתוך העולם השפל הגשמי ובפרט לא בעניניו הקטנים והפרטיים של כל אדם ושל כל יצור. ולעומת זאת טוענת התפיסה היהודית המקורית "מי כה' אלקינו" שיודעים אנו גדולתו בכוח ההתגלות האלקית לנביאים ולמקבלי התורה אשר הוא גדול הרבה ממה שמשערים אלה התופסים מהותו רק על פי שקולי השכל האנושי, שכן ה' אלקינו הוא "המגביהי לשבת" - שהוא גדול ונעלה לאין קץ מאותה תפיסה של "על השמים כבודו". כי גדולת ה' רוממה לאין חקר על הבנה וידיעה זו בתפארתו. אולם מתוך שיודעים אנו כי גדולת ה' היא לא רק מעבר לעולם הגשמי בלבד אלא גם בהרבה למעלה מכל העולמות הרוחניים, מכל השגות השכלים העליונים, הרי אומרים אנו כי מתוך עוצם גדולתו הרי הוא "המשפילי לראות בשמים ובארץ", כי לעומת גדולתו האמיתית יש בכך משום השפלת מבטו גם בשמים, אולם מאחר שבחסד ה' ברא את העולם והוא הזן לו והמפרנס אותו הרי הוא באותה מידה עצמה משגיח ודואג "בשמים ובארץ".

*

מתוך עקרונות אלה מגיעה החסידות להכרת ההשגחה בדרך פרטית שבפרטית, שההשגחה פועלת לגבי כל נברא ונברא בפרט. ולא זו בלבד ש"מה' מצעדי גבר כוננו" אלא אף כל נברא ונברא בעולם מושגח ומופנה ליעודו שיעד לו ה' מתחילה. וידועה אמרתו החריפה מאד של רבנו הבעש"ט בענין זה "אם גוחן אדם לאדמה ונוטל ממנה קומץ חול, ואחר שב ושופך את החול לגומה, הרי עליו לדעת שכל גרגיר וגרגיר נופל אל המקום המיועד לו מששת ימי בראשית ברצון הבורא. וכל מי שאינו מאמין בכך הרי הוא אפיקורוס". הוה אומר שההשגחה הפרטית שייכת לכל מצוי ומצוי, ואפילו גרגר חול קשור ברצון ה' המייחד לו את מקומו ואת תפקידו. וממילא כל שלילה של השגחה פרטית לגבי פרטי פרטים אלה הרי היא ממש כשלילה גמורה של ההשגחה אף בכללות. ולהפך, ההכרה בהשגחה פרטית זו מעידה על גדלות ה' ועל עומק ותוקף האמונה בו.

ועוד מבוארים דברים בשם הבעש"ט: יש שמתארעת ביער גדול סערה עצומה, סערה העוקרת אילנות אדירים ממקומם, וכל כך למה - כדי לקרב עלה אחד לפיה של תולעת הנמצאת אי שם ביער. הרי שההשגחה הזו היא דאגה לכל פרט, לכל צרכיו ולכל חפציו, עד לתולעת קטנה. ומאורעות גדולי הערך ביחס קורים לשם ספוק צרכיו של יצור קטן לא-נחשב, אשר בתכנית השלמה של הבריאה יש לו מקומו ותפקידו, ורצון ה' וחסדו שמשגיחים עליו בכל עת.

שאלת הרע שבעולם מתעצמת דווקא לפי תפיסת ההשגחה פרטית

מתוך ההדגשה המיוחדת שבה מודגשת בתורת החסידות ההשגחה הפרטית, המגיעה עד כדי השגחה בפרטי פרטות של כל הנמצאים כולם, מאדם עד לגרגיר חול, מתעוררות ובאות ממילא בעיות אחרות, כי אכן, לא רק מצדדים שבהפשטה ומחשבה אפשר לגשת אל השאלה הזו אלא בדרך האחרת - בהעמדת הדברים אל מול מציאות החיים.

ואז מתייצבת במלוא תוקפה השאלה על אודות הרע העולמי. שאם אמנם כן הוא, אם אמנם משגיח הקב"ה על כל ברואיו בפרט ובפרטי פרטות, כיצד ניתן להבין את מציאותו של הרע בעולם, וביתר שאת את הרע שאינו נראה מובן על פי דרכנו ועל פי ראייתנו, כאשר נראים הדברים בבחינת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו".

והנה ביחס לבעיית הרע בכללו, בעיה זו סבוכה היא מגדר עיון בהשגחה הפרטית, כי אכן השאלה כיצד נוצר הרע בעצם מציאותו, מה הוא יסוד וסוד קיומו; ומה היא בעצם הגדרתו ממקורו - שאלות אלו מגיעות עד לתחומי הביניים הדקים שבין הניתן לשאלה לבין הדברים שאין להישאל עליהם, ובפרט כאשר דברים אלו נובעים ומשתייכים לכל מה שנתארע בראשית קיומם של העולמות הנבראים, בבחינות התוהו הראשוני.

אולם אף על פי כן יש מקום לשאלת מציאותו של הרע בעולם מבחינת התייחסותו של האדם אל השגחת ה', שהיא נשאלת לא רק בדרך עיון מופשט אלא אף בעיה שממנה מסקנות שבהרגשה יום יומית ואשר ממנה מסקנות לעבודת ה' ולהרהורים בכל דרך החיים.

השאלה הראשית בכל אלה הלא היא כעין מאמר חז"ל "אין רע יורד מלמעלה" - ואם כן כיצד אפשר להסביר את הרע הקיים בעולמנו, רע של ייסורי גוף וייסורי נפש, מבחינותיהם של אנשים שונים. כי אם הקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כל נברא ונברא, כיצד זה יורד רע מלמעלה מידי ה' על עולמנו. אכן בזמנו היו שתרצו את שאלת הרע בעולם כי אותו אדם שחטא לפני המקום נענש על ידי כך שה' מסיר ממנו את השגחתו, וממילא הוא נופל אל תחת שלטון הכוחות הטבעיים שבעולם, ואל תחת הרע המהותי שבו. אולם, על פי דעת החסידות שההשגחה הפרטית קיימת לגבי כל נברא בכל עת, בעלייתו ובירידתו, הרי אין מקום כלל למענה מעין זה.

ועל כן קיימת שוב השאלה: כיצד ייתכן שה' שהוא הטוב לכל, שכל כולו רק טוב, ישפיע לעולם התחתון עניין שיש בו רע לאדם.

ועל כן ישראל המאמינים בהשגחת ה' ממילא מגיעים להבנה מעודנת ודקה יותר בעניין זה, להבנה כי אין לראות את הדברים רק על פני השטח אלא להעמיק ולחזות בהם, ולראות כיצד היא מהותם האמיתית - הפנימית.

*

בתחום זה של הבנת המהות הפנימית של הדברים הנראים לנו כדברים רעים הבאים מלמעלה, הובהרו הדברים בחסידות בכמה אופנים של ביאור, זה לפנים מזה. כאשר אין האופנים שנתנו בביאור דבר זה סותרים זה לזה, אלא הרי הם שכבות שונות בהכרה האמיתית של מציאות העולם ומה שבתוכו.

ובבחינה אחרת יש לראות בהסברים השונים שניתנו לדברים (כפי שיבואר להן) אמצעים להגיע לדרגות עמוקות והולכות בהתייחסות ממשית במוח ובלב אל הבעיות הללו.

בבחינה אחת ניסח הבעש"ט פתרון אחד לבעיה באומרו כי הרע הרי הוא "כסא" לטוב, כלומר: אף על פי שיש ממשות רע בעולם, הרי אין רע משמש בפני עצמו, או פונה לכיוון מיוחד לעצמו כי אם מהווה תמיד מכשיר למען הטוב. דברים אלו ניתנים להיתפש הן בבחינה הרחבה שלהן "רע מבחין טוב" וכי הרע משמש כוח הגבול לגבי הטוב. עד שהדברים הטובים מובלטים ומגיעים להכרה מתוך קיומם של דברים שאינם טובים. והן בבחינה אחרת - כל דבר רע מהווה כלי כדי להגיע על ידו למטרה שהיא לעצמה טוב.

על פי תפיסה זו כל ירידה, כל ניצחון לכאורה של הרע, הרי הוא רק למען מטרה של טוב בסופו, וכל ירידה הרי היא "ירידה צורך עלייה". באופן זה נכללים כמה וכמה הסברים חלקיים לבעיית הרע בתפיסה רחבה יותר. כי כל אותם הדברים שנאמרו על ענייני הרע שמשמשים להעניש בהם את הרשעים, או מה שאמרו כי מה שרע לצדיקים בעולם הרי הוא על מנת להיפרע מהם מיעוט עבירות שבידם, כל הדברים מצטרפים לתמונה כוללת אחת ועל פיה הרע הוא אחד ממכשיריו של הטוב הכולל ואיננו דבר המנוגד אליו מכל וכל. ודאי, דרגת הרע, הכאבים והיסורים, הרי היא דרגה נמוכה יותר - אלא שהיא פתח להשגה גבוהה יותר. וכביטויו של הבעש"ט: הרע הרי הוא כעין כן, דרגה נמוכה שעליה מתנוסס הטוב המלא.

*

אולם יש גם בחינה שנית, מעמיקה יותר, בעיון בשאלה זו של הרע שבעולם. על פי ההבנה הפנימית יותר, אותו דבר הנראה לנו כרע איננו רע כלל במהותו. לא זו בלבד שתכלית הדברים הרי היא טוב, אלא אף מהותם טובה. ואף על פי שלמראה עינינו נראים דברים מסוימים כמאורעות של רע אין הדבר נובע מתוכנם ומתוכיותם של הדברים כי אם מקוצר הבנתנו שלנו. ההבדל בין הטוב והרע שבחיי האדם הרי הוא בעצם בין הטוב הנראה והנגלה אף לנו, לבין אותה דרגה של טוב שאין אנו מבינים אותה, ועל כן נראית היא לנו כאילו היתה רחוקה מן החיוב.

משל למה הדבר דומה, לאדם שמדברים עמו טובות בשפה שאינה יודעה - אף אם יוסיפו וידברו עמו כל טוב שבעולם לא יוכל לקבל מן הדבור הזה אלא צער בלבד, על זמנו שאבד וכיוצא בזה. כמו כן הוא בטוב הנסתר של הקב"ה, אשר מתוך שהוא שייך בעצם לדרגה נעלה יותר של טוב, אין בני אדם מסוגלים להכירו כראוי, ולא עוד אלא שהוא נדמה להם שהוא פחות וגרוע. ואילו אנשים גדולים יותר, אשר ראייתם בהירה יכולים לראות בדברים אלה את מידת טובו של ה'. וכעין המסופר על נחום איש גמזו שכל מאורע שהיה בא עליו היה אומר "גם זו לטובה", ולא מתוך קבלת הדין אלא מתוך הראייה שאכן הדבר שנראה לאחרים כירידה ונפילה אינו אלא התרוממות ועלייה כשהוא לעצמו. ואם כן המבחין בין טוב ובין רע איננו מהותם הנבדלת של הדברים כי אם דרגת ההסתר ממראית עינינו, ורק קוצר דעתו של המשיג היא היוצרת לו את תמונת הרע שיש בדבר. והרי כעין זה רואים אנו לרוב מאורעות בני אדם הגלויים לנו, כאשר ילדים קטנים, שעדיין לא בשלה דעתם, רואים טוב שנותנים להם ואינו לפי השגת דעתם הקטנה - כאילו היה רע גמור, שיש לקבלו בהתמרמרות רבה. ואילו עם הגדלת תוקף הראייה ממילא גדלה גם יכולת ההבחנה והראייה מה הוא עניינו הנסתר של הדבר, ועל כן מה הוא הטוב הגנוז שבתוכו.

*

קיימת עוד דרגה של הבנה בדברים, פנימית ומעמיקה אף מזו. ומתוך הבנה מעמיקה יותר רואים אנו כי לא זו בלבד שהדבר הנראה לנו כרע איננו אלא טוב מוסתר, אלא רב יותר מזה.

לא זו בלבד שאומרים ואף חשים כי "גם זו לטובה", אלא מגיעים לשלב שהוא מסקנה בדרגה גבוהה יותר, שהדבר הזה הנראה מתוך הסתירו כדבר רע, הרי הוא באמת טוב באופן נעלה יותר. כלומר, אם אנו מבחינים בטוב הגלוי לנו שהוא טוב, אין זאת אומרת שטובתו מרובה יותר כי אם שטובתו פשוטה יותר, מדרגה נמוכה יותר, עד אשר היא מסוגלת לידי הבנה והשגה בפועל. ואילו אותם הדברים שאנו מכנים ורואים אותם כמאורעות של רע, הרי דרגת הטוב שבהם היא כאמור נסתרת - והסתרה משום שאין כלי תפיסתנו המוגבלים מסוגלים להכיר ברוב גודלה של טובה מרובה זו. כלומר, בתוך גילויי ההנהגה האלוקית בעולם, אותם דברים הנראים לעיני בשר כדברים שליליים הרי הם בעיקרם עניינים של טוב נעלם ממדרגה שלמעלה מכוח האנושי הרגיל.

באופן זה יש להבין כל אותם ביטויים המצויים בדברי חז"ל והמדגישים בדרכים שונות נקודה מיוחדת זו.

בין שאנו רואים את הדבר בבחינת ההנהגה המיוחדת שעליה נאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", שדווקא מתוך עת הצרה, דווקא מתוך הדחק והלחץ באה הישועה. ובין שהדברים נראים בהיקף רחב יותר, כאשר מדובר על ערכם של דברים, וכעין המאמר "טוב - זה יצר טוב, טוב מאוד - זה יצר הרע. טוב - זה מלאך החיים, טוב מאוד - זה מלאך המוות", שכוונתם להראות כי אותם הדברים הנראים לנו כעניינים של שלילה גמורה, בעצם הריהם טוב מסותר, ויותר מכך - טוב מסותר הרי הוא בדרגה יתרה של "טוב מאוד". כי דווקא ההסתר הזה הוא מכוון לשבתו של הקב"ה. כי חביון עוזו הרי הוא דווקא בדברים שהם מעבר להבנה והשגה אנושית. ולכן מה שנראה לנו כטוב, שהוא בחינת המתגלה והנראה לעיני בשר, בחינת "עלמא דאתגלייא", הרי הוא דרגה נמוכה של התגלות בעצם. שאין כן בבחינת המוסתר, "עלמא דאתכסיא", שבתוך העלמתו שם שוכן שפע הרצון האלוקי, אף כי לא למראה עינינו.

והיא היא בחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח" - שאותם דברים הנראים כהוכחה וייסורים הריהם גילויים פנימיים יותר של רצון ה'.

*

כמו בשאר תחומי החסידות עיקרם של הדברים אינו הנהגה מופשטת בלבד כי אם בהבנה המביאה אחר כך לידי מסקנות בפועל ממש בחייו של האדם, אם שהוא שינוי במעשה, ואם שהוא שינוי בהרגשה ובהתייחסות מעשית. אף כאן התפיסה המעמיקה יותר בהבנת מה שנראה בעיניו כרע, משמשת בסיס לגישה שונה מבחינה רגשית.

כאשר מגיע אדם, לא רק בהבנה מופשטת, כי אם בעיבוד עצמי בהרגשה חיה, עד כדי הבנה והתקשרות בדרגה הראשונה של הדברים, הרי הוא מגיע לידי החוויה של קבלת הדין על עצמו. כי אם אדם יודע שהרע הוא מכשיר לקראת הטוב שלעתיד הרי אין הוא בא עוד לידי התמרמרות ומחאה על מר גורלו, ביודעו כי אף שהדברים נראים בעיניו כרע גמור - בוודאי מוליכים הם אותו לאחר זמן להתעלות והתקדמות. ואף על פי שהוא חש עתה במרירותו של הדבר הרע, ויתכן שהוא סבור שרע זה מכאיב ומציק לו ואולי אף אינו מגיע לו - מכל מקום מקבל הוא את הדין עליו בשלווה. וכך מגיעים לדרגה הראשונה, דרגת ההלכה כמות שהיא במשנה, "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" - להודות להקב"ה על כל מה שקורה עמו. בבחינה שבין אם הדברים מתגלים לו בדרך "כוס ישועות אשא", ובין שהם נראים לו בעכירות, כ"צרה ויגון אמצא", מכל מקום "בשם ה' אקרא", באמונה שלמה שתכלית הדברים היא על פי דרכו של הקב"ה אשר בוודאי דינו אמת, ושבוודאי אין זה רע אמיתי, כי אם רק "כסא" לטוב בלבד.

ובדרגה פנימית יותר, כאשר מגיעים אל ההכרה כי אין הרע הנגלה אלא טוב מוסתר, הרי מכאן פתח להשגה ולהתייחסות גבוהה יותר. לא רק שאדם מוכן אז לקבל על עצמו את הדין אלא אף יכול הוא להגיע לדרגה של "לקבולי בשמחה". שהרי כאשר הוא יודע כי הדבר שלכאורה הוא רע הרי הוא בעצם טוב, אלא בלבוש אחר, הרי ממילא אין לו כל סיבה להצטער על כך, ולא זו בלבד שהוא מוכן לקבל את הדין בלא להתמרמר, אלא אף לקבל אותו בשמחה, כדרך שהוא שמח בטוב הנראה לעין כל. וכאן מובן שהדברים תלויים בדרגתו של האדם שקורה לו מאורע של צער. אנשים גדולים, אשר יש להם גדלות יתירה, וראייה אמיתית יותר, עמוקה יותר בדברים, לגביהם עניין זה של קבלת הדברים בשמחה, מתוך ראייתם ש"גם זו לטובה", וכי אין הרע אלא טוב מסותר - הכל קל יותר וטבעי יותר. שהרי באמת על פי כושרם להכיר את הדברים בפנימיותם, ממילא אין הם חשים את צורת הרע הנגלית, אלא מכירים בתוכה את הטוב המסותר, וממילא אין שייך בהם כלל אותו העניין הקורה באנשים בדרגה נמוכה יותר, של יסורים מצד הרע. שהרי, כאשר אדם מבין שאכן מעשים ידועים הנם מעשים של טוב ובדרך הטוב בלבד, כל צד הרע שבהם נעלם ונסתלק מהם מיד.

אולם, גם אנשים רגילים שאין עיניהם צופים למרחק, ושאין בכוחם להפריד עצמם מאת היסורים הפרטיים עד כדי יכולת לצפות בדברים לעומקם - אף הם יכולים להגיע לדרגה של קבלת הדברים מתוך שמחה. כי מה שאדם גדול משיג בדרך ראייה של בהירות, משיג אדם קטן ממנו בדרך של אמונה. ואם אמנם מאמין הוא בלב שלם כי אכן "אין דבר רע יורד מלמעלה" כלל, הרי כל מאורע ומאורע שקורה עמו מקבל הוא אותו בבחינת טוב. כי אף שאינו רואה בעיניו ממש צד זה שבדברים, מספיקה אמונתו עד כדי להגיע להכרה שלמה שאכן כן הוא הדבר. ועל כן יכול הוא לקבלו עליו מתוך רצון, ואף מתוך שמחה.

ועוד פנימית ועמוקה מזו היא הדרגה העמוקה של תפיסה - ראיית הרע שלכאורה, כטוב יותר, אשר מתוך שהוא יותר מיכולת תפיסתנו הרי הוא בלתי מובן ועל כן מכאיב. כדי שיקבל אדם את הדברים באופן נפשי בצורה זו, דרוש שיהא אדם קשור בדברים עיקריים ומוכן לוותר על עניינים שאינם עיקר ועל כל צורות של מראית העין והרגשת החושים, ויתר על כן - להעריך את הקרבה לה' יותר מכל התגלות הניכרת לחושים. כי מי שמאמין שהדבר הנראה כרע הרי הוא ביסודו טוב בדרגה גבוהה יותר, לא זו בלבד שהוא מקבל בשמחה את הרעה, אלא הוא מקבל אותה בשמחה יתירה, מתוך הכרה שזו היא התגלות של קרבת אלוקים אליו כאשר הוא מופיע לו בדרגה גבוהה יותר ונעלמת יותר. ואכן על בחינה זו אמרו: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"". כי רק מי שהוא בבחינת אוהב ה' באמת יכול להגיע לדרגה של שמחה ביסורים, והיא שמחה יתירה מתוך ההכרה הנפשית ש"את אשר יאהב ה' יוכיח". ועל כן, אם הוא אוהב ה' בכל נפשו, טוב לו גילויי האהבה האלוקית הבאים בדרך של ייסורים מאשר חיים טובים על פי הנגלה לחושיו - שאין בהם אותה קרבה יתירה של המסתור האלוקי, של הצל שבתוכו נחבא הגילוי הגדול.

ובבחינה זו יש להבין עניינו של צדיק וטוב לו מבחינת ממשות החיים. כי רק צדיק גמור (שעליו אמרו כי הוא צדיק וטוב לו) יכול לחיות חיים שיהיו כולם טוב, ולא יהא בהם רע כלל. שכן, מי שאינו בבחינה זו מתרגשים ובאים עליו ייסורים שונים, ואילו הצדיק שראייתו ואמונתו שלמות הן, הרי הוא מגיע לדרגה בה מרגיש הוא בייסורים הבאים עליו את קרבת ה' - ומתוך שהוא חפץ בקרבה יתירה זו בכל לב, ממילא אין שייך בו בכלל כל מקום של רע בתוך חייו בעולמו. וכל מה שקורה לו הרי הוא מבחינתו ולפי ערך השגתו טוב גמור תמיד.

הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו