כתוב לנו

הכירו את יוסף, הלום הקרב שישן על הכורסא

הכירו את יוסף, הלום הקרב שישן על הכורסא

 דוא"ל
(תמונת אילוסטרציה)
(תמונת אילוסטרציה)

נסעתי לבקר את חברתי רות (חולת הסכיזופרניה).

כשיצאתי מהרכב ראיתי מרחוק את יוסף בעלה. אחריו צעדו שלושה חבר'ה תיכוניסטים מהתיכון הסמוך.

החשתי את צעדי כדי להגיד ליוסף שלום. כשהגעתי קרוב לחבורה שהשתרכה אחריו, שמעתי אותם צוחקים.

אתם יודעים, כמו שתיכוניסטים יודעים לצחוק. או יותר נכון ללעוג, למישהו.

כשממש הייתי מאחריהם שמעתי אותם לועגים ליוסף. על ההליכה שלו, על הלבוש שלו. הם גם חיקו את העוויתות שלו.

יוסף החל ללכת יותר מהר. כמעט רץ.

"היי אתם" קראתי להם.

הם הסתובבו אלי.

"אתם יודעים איפה הכניסה לתיכון?" שאלתי. לא שחיפשתי להיכנס לתוך בית הספר, פשוט רציתי לשחרר את יוסף מהם.

"כן, תלכי בשביל הזה" הצביע אחד מהם.

"מתי אתם מתגייסים?" התעניינתי.

"מאי" ענו כמעט במקהלה.

"לאן?" שאלתי.

"מה לאן?" שאל הגבוה

"לאיזה חיל אתם מתגייסים?"

"לקרבי" נראו מרוצים מעצמם.

"לא מפחדים?"

"לא, מה פתאום מפחדים" ענו. "רק גולני אחותי, רק גולני." ענו בגאווה.

חייכתי. הם קוראים לי אחותי, אני יכולה להיות אימא שלהם.

"גם יוסף היה בחי"ר, נדמה לי צנחנים" אמרתי להם.

"מי זה יוסף?" הסתכלו עלי ואחר כך אחד על השני.

"יוסף זה האיש שכרגע לעגתם לו."

הבטתי בהם.

הם הסתובבו לכיוון אליו הלך יוסף. הביטו אחד על השני וזזו באי נוחות.

גם אני הבטתי לכיוונו ותוך כדי כך אמרתי להם שגם הוא היה פעם צעיר ובריא.

עד המלחמה הארורה.

"רוצים להכיר אותו? יש לו סיפורי קרב מרתקים ממלחמת יום הכיפורים."

היו נבוכים.

"בואו, הוא אדם נחמד מאוד. אני חברה של אשתו."

נראו מהססים. הסתכלו אחד על השני.

"בואו, בואו" עודדתי אותם לבוא.

כשהגענו לכניסת הבניין של רות ויוסף, ביקשתי מהשלושה לחכות רגע.

"אני רוצה לשאול את יוסף אם זה בסדר שתכנסו."


רות קיבלה אותי עם החיבוק והנשיקה המסורתיים שלנו.

"אני פולניה, אז נשיקה אחת" צחקה.

"רות, כמה חבר'ה לעגו והציקו ליוסף. הם אמורים להתגייס במאי. לגולני. הם מצטערים על מה שעשו ונראה לי שכדאי שיכירו את יוסף. סיפרתי להם שיש לו הרבה סיפורי גבורה. נראה לך שהוא יסכים לדבר איתם?"

"הוא דווקא ביום טוב היום. אשאל אותו."

רות נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת.

יצאתי לחדר המדרגות וביקשתי מהם לחכות רגע. אולי יוכלו להיפגש איתו.

נכנסתי שוב לדירה. רות יצאה ואמרה לי שזה בסדר שיכנסו. אולי זה יעזור והם יפסיקו ללעוג לו. מסתבר שזה לא הפעם הראשונה שהם לועגים לו.


השלושה נכנסו לדירה. התיישבו על הספה וחיכו ליוסף. נראו נבוכים.

הגבוה שפשף את ידיו זו בזו, המנומש תופף ברגלו בעצבנות והנמוך הסתכל סביבו על תמונות השמן וגילופי העץ סביבו.

"תמונות יפות" הפרתי את השקט.

הנמוך הנהן בראשו.

"יוסף מצייר ומגלף בעץ. כשרון אמיתי."

וואו", התפעל הנמוך "בואו תראו איזה יופי, האיש הזה אומן" קרא לגבוה ולמנומש.

"ככה הוא מעביר את זמנו במועדון של משרד הביטחון. כל בוקר מגיעה הסעה ולוקחת אותו למועדון. שם הוא פוגש עוד גברים במצבו."

הסתכלתי על גילוף העץ של העיר ירושלים תלויה על הקיר, גדולה ומרשימה. אני אוהבת את גילוף העץ הזה. כשמתבוננים בפרטים הקטנים, בכיפות הבתים, בחלונות, בדלתות, בעצי הברוש, בכותל המערבי, בסמטאות ושערי החצרות, בכל הפרטים הקטנים שיוצרים את התמונה השלימה, אי אפשר שלא לתהות לגבי יוסף. האדם השבור והרצוץ, האדם המבוהל שנושא על כתפיו הצנומות, כבר 37 שנים, את המלחמה; שכבר 37 שנים הוא חי בשדה הקרב, כבר 37 שנים שהוא בוכה על חבריו; האיש הזה שכבר 37 שנים לא יודע מה זה רוגע, לא יכול לישון לילה שלם בלי תרופות, יוצר אמנות המורכבת מפרטים קטנים שגולפו לאט ובסבלנות במשך חודשים ארוכים.


יוסף הגיע. התיישב מולם על הכורסה.

אחרי דקה של שתיקה, שאל אותם לשמם.

יוסף הוא איש צנום. אבל קולו רועם. מדבר בקול חזק. מי ששומע אותו פעם ראשונה נבהל. מצפים לשמוע קול דקיק ושקט, ופתאום יוצא מהגוף הצנום הזה קול גדול.

צחקתי. אמרתי להם שגם אני נבהלתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו.

יוסף צחק. "לפחות המצרים השאירו לי את הקול."

יוסף סיפר להם על הקרבות. סיפורי גבורה. סיפורי גבורה שלו ושל חבריו.

ישבתי עם רות בפינת האוכל ונהנינו לראות אותם צוחקים ומתלהבים מהסיפורים של יוסף כמו שרק בני 18 אוהבי סרטי מלחמה וקרבות יכולים להתלהב.

"זה עושה לו טוב הסיפורים האלה. מרגיש גיבור" חייכה רות. "הוא בתקופה טובה" המשיכה, "פחות מתעורר בלילה. פחות מבועת, התרופות החדשות עוזרות לו."

"עדיין ישן בישיבה על הכורסא?" שאלתי. כולי תקווה שכבר לא.

"עדיין ישן על הכורסא" ענתה רות.

יוסף ישן על הכורסא כדי להיות מוכן לברוח אם תהיה התקפה על כוחותינו. יוסף מתעורר בלילות בצעקות כי יש לו סיוטים. הוא חולם על המצרים שרודפים אותו. הוא חולם על החברים שנהרגו והתפרקו לו מול העיניים.

יוסף הולך בתחושת בושה. הוא מתבייש מהמתים על כך שהוא חי.

יוסף עדיין חי בשדה הקרב.

יוסף הוא הלום קרב.


הבחורים נפרדו מיוסף בהבטחה שיבואו לבקר שוב.

איחלנו להם שילכו לשלום ויחזרו לשלום. שהשרות יהיה קל ובריא.

הם עזבו.

אחרי שעה בערך גם אני עזבתי. התנעתי את הרכב וכשהגעתי לסוף הרחוב ראיתי אותם. ישבו על הברזלים.

הם סימנו לי לעצור.

"תראי אחותי", אמר לי אחד מהם, "אנחנו מצטערים על איך שהתנהגנו אליו, הוא ממש לעניין האיש הזה."

"זה בסדר" עניתי לו. "העיקר שלא תציקו לו יותר".

"לא אחותי, בחיים לא" ענו לי כמעט במקהלה.

"כנסו לבקר אותו מדי פעם, זה ישמח אותו" חייכתי והמשכתי בנסיעה.

חשבתי על כל אותם אנשים שאנו רואים ברחוב ונראים לנו משונים, אנשים שהתנהגותם דוחה אותנו, מפחידה אותנו. נזכרתי בזקנה שגרה בפחי האשפה ברחוב שיינקין בתל אביב, מתחת לבית שהתגוררתי בו פעם, וכשמישהו ניסה לעזור לה היא צרחה נאצים נאצים. נזכרתי באיש ההוא שמסתובב ביפו, מדבר לעצמו ומוזנח, עם תיק צד קרוע שמסתבר שהיה פעם רופא ושליבו נשבר בקרבו כשאשתו עזבה אותו, ומאז השתבשה עליו דעתו.

בצומת בית דגן, כשעמדתי ברמזור, חשבתי על האיש המתנדנד שמושיט לי יד לקבל מטבע. אולי גם הוא היה פעם מישהו חשוב? אולי פעם הוא היה חשוב למישהו? איך בכלל הוא הפך לכזה? אולי גם הוא פגוע מלחמה?

חשבתי על זה שלאף אחד אין ביטוח לחיים טובים ובריאים וכמה אנחנו צריכים להיות שמחים בחלקת האלוקים הקטנה שלנו.

חשבתי על שלושת הבחורים לפני הגיוס. ילדים חמודים. כולי תפלה לבורא העולם שישמור עליהם ושיחזרו בריאים בגופם ובנפשם.

שוש גרינברג
שוש גרינברג מנחת הורים ומשפחה יועצת זוגית ופרטנית, מנהלת את מרכז גרינברג להורות ומשפחה בישראל להכשרת מנחות הורים היא נשואה ואם לשנים המתגוררת בישראל. לחצו כאן כדי ליצור עמה קשר, וכאן לבקר באתר האינטרנט שלה.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
5 תגובות
1000 תווים נשארו
א נורמלי 17 אוקטובר 2010

ומדוע שנתנשא על מי שלא היה כולם נבראו בצלם
כולם בני אדם
כל אחד יחיד ומיוחד
שונה מכל האחרים
לגמרי.
ואהבת לרעך השונה ממך כמוך. השב

עמרי רפאל פרי 15 אוקטובר 2010

סיפור מדהים ומרגש. כל כך פשוט ונכון חיום יום תודה רבה על הסיפור המרגש, כל כך פשוט ונכון ליום יום. איך הקליפות יודעות להסתיר את היופי והטוהר הטמון בכל בריאה. שרק נזכור לא להאמין להם.. לקליפות השב

יונית אשקלון 14 אוקטובר 2010

... זה נותן נקודת מבט שונה על האנשים, תודה. השב

אלעד בני ברק, ישראל 13 אוקטובר 2010

וואו מצער לראות שאנו מקבלים את החברה השונה ממנו ככה, אבל סוף טוב הכל טוב השב

עידן נתניה, ישראל 11 אוקטובר 2010

אין מילים... פשוט מדהים לקרוא את זה ולהבין השב