הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org
כתוב לנו

אתה באמת רוצה להחזיר את הקורבנות האלה?

אתה באמת רוצה להחזיר את הקורבנות האלה?

 דוא"ל
''המזבח''. ציורו של זלמן קליינמן
"המזבח". ציורו של זלמן קליינמן

הספקן: אתה יודע משהו? הרעיון שלך על המשיח הפסיק להפחיד אותי כל-כך, אולי מצאתי בו שמץ אופטימיות בעולמנו העלוב. אך אז נתקלתי במשהו שחיזק את מה שחשבתי בתחילה על המשיח.

המאמין: מה חשבת?

הספקן: שזהו שריד לעבר ארכאי, חזרה לעידן שבו אנשים פנו לפולחנים דתיים כדי להגדיר את יחסם למציאות.

קראתי את הפרקים האחרונים של "משנה תורה" לרמב"ם – המקום שבו הוא כותב על ימות המשיח – ואז נתקלתי בחלק העוסק בבית המקדש ובקורבנות... אני בטוח שאתה מכיר את הקטע שאליו אני מתייחס...

המאמין: אני יודע. אבל מדוע שלא תצטט את הקטע לטובת הקוראים שלנו?

הספקן: אתה רוצה להגיד שהשיחה שלנו תפורסם? אתה מתבדח, נכון?

המאמין: מדוע לא? אם אינך רוצה שאחרים יידעו מהן דעותיך, נפרסם את דבריך בעילום שם.

הספקן: לא, לא, לא... בכלל לא איכפת לי. אינני מתבייש בהשקפתי. מכל מקום, הנה הקטע מהלכות מלכים ומלחמותיהם בספרו של הרמב"ם:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות..."

המאמין: והסיכוי שזה יקרה מטריד אותך?

הספקן: לדבר על אמונה אוניברסלית באלוקים זה עניין אחד. אבל בית מקדש שבו מעלים בעלי חיים לקורבן ומתיזים את דמן על המזבח ושכוהנים לבושי לבן אוכלים את בשרם? אתה מתגעגע לפולחן?

המאמין: ומה עם הפולחן שאנו קוראים לו "ארוחת צהריים"? עגל בן שנה נשחט, דמו ממוחזר והופך לדשן, עצמותיו נטחנות ועושים מהן ג'לטין, עורו מעובד למגפיים שעולים 600 דולר ובשרו נצלה בגריל ברמה בינונית על ידי שף בעל כובע לבן הנישא על ידי מלצרים בעלי חולצות לבנות ונאכל בחגיגיות על ידי סועדים בעלי עניבות לבנות לצלילי נגינת פסנתר במסעדה יוקרתית...

הספקן: אתה צודק – זה ברברי באותה מידה. הרבה פעמים, כשנעצתי שיניי בסטייק, חשבתי לעצמי: באיזו זכות אני אוכל את בשרו של בעל חיים אחר? הרי למעשה יכולתי לחיות בלי זה. יותר מפעם אחת החלטתי להפסיק לאכול בשר.

המאמין: אתה חושב שלהפוך לצמחוני יפתור את הדילמה המוסרית שלך? אם אין לאדם זכות לאכול את בשרם של בעלי חיים, איזו זכות יש לו לאכול יצורים אחרים? אם חיי אנוש לא שווים יותר מחיי בעלי חיים, מי החליט שהם שווים יותר מחיי הצמחים? לצורך העניין, באיזו "זכות" אתה צורך מים או חמצן? וכן – האם אתה קולט שבטיול קטן בשדה פרחים באחר-צהריים קיצי אתה הורס אלפי נבטים וחרקים?

הספקן: אבל לבעל חיים יש רגשות. הוא רוצה לחיות. הוא סובל מכאבים.

המאמין: ומה אם אני הורג את בעל החיים בלי שיסבול כאבים? האם זה עושה את המעשה לנכון ובסדר? כולם מסכימים שלא בסדר להרוג אדם אחר, אפילו אם מדובר בצורת הריגה שהיא נטולת כאבים ו"אנושית" ביותר, ואפילו אם האדם יפיק מכך תועלת רבה. גרימת כאב וסבל הוא עניין משני. השאלה האמיתית היא זו: אם אני לא טוב יותר מבעל החיים – ואפילו אם אני כן "טוב יותר" ממנו – מה מצדיק את המעשה שלי אם אני לוקח ממנו את חייו כדי למלא בו את כרסי?

הוא הדבר באשר לכל צורות הקיום: איזו זכות יש לי להרוג חצי תריסר ורדים כדי לפאר בהם את המדף שמעל האח בביתי? באיזו זכות אני עוקר את העשבים בגינה שלי או כורת עצים ומיישר הר כדי לבנות במקומם מרכז קניות גדול? איזו זכות יש לי להרוס או להרוג כל יצור אחר למען תועלתי שלי?

הספקן: שמע, האדם לא יכול להיות יותר "מוסרי" מן הטבע עצמו! עצם טבעו של הקיום קובע שעולם המינרלים מקיים את עולם הצומח, וכי עולם החי צורך את שניהם גם יחד; שהחיות צדות זו את זו; שסערות רעמים גורמות לשריפות המשמידות יערות שלמים; שהרקמה החיה מתה ומתפרקת ומזינה דור חיים חדש. איש לא היה מחשיב את החתול ל"לא מוסרי" על כך שהוא מענה את העכבר, שכן הוא עושה זאת מתוך אינסטינקט נטול מחשבה.

המאמין: אם כך, מדוע אתה מרגיש בנשמתך את הנטייה הזו לצמחונות?

הספקן: ובכן, המין האנושי שונה במובן חשוב אחד. האדם לא פועל רק על בסיס אינסטינקטים. בורכנו באינטליגנציה ובכושר הבחנה. אנחנו בוחרים כיצד ובאיזו מידה ננצל את שאר היצורים כדי לשרת את צרכינו. בעבורנו אין זו רק שאלת הישרדות, אלא גם שאלה של טעם, של נוחות ושל הנאה. זה מה שהופך את ה"מוסריות" לעניין כזה בשבילנו: עד כמה עלינו להרחיק לכת?

המאמין: אכן, עד כמה עלינו להרחיק לכת? האם עלינו לאכול רק ירקות? האם זה בסדר לאכול חלב וביצים? מה עם דגים? אם אכילת בשר לשם הנאה בלבד זה דבר מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית, מה ביחס לנעלי עור או למעיל פרווה? האם מותר לנו לשכך את כאבי הראש שלנו באמצעות סמים שפותחו דרך ניסויים מכאיבים בבעלי חיים? האם מותר לנו לצפות במלחמת שוורים בתור בידור? ומה עם האדם הטוען שלפעול מתוך "אינסטינקט ההרג" ולצוד יונקים גדולים ממלא "צורך פסיכולוגי עמוק" אצלו ומאפשר לו לחוות "אחדות רוחנית עם הטבע?"

הספקן: אין ספק כי זהו עניין מורכב. רוב העניינים המוסריים לא ניתנים לסיכום במונחים של שחור ולבן – אנו רק יכולים להרהר בגווני האפור שלהם. לכן אנו מתווכחים עליהם ודנים בהם.

המאמין: אתה מזכיר לי פוליטיקאי אחד שאמרו עליו שאילו היית שואל אותו אם הוא רוצה תה או קפה הוא היה עונה לך "חצי-חצי". לא נעים לי לבשר לך על כך, אבל בחיים קיימים בהחלט כמה עניינים של או–או.

הספקן: אז איפה היית שם את הגבול?

המאמין: אם תהיה לך סבלנות להמתין לי עוד דקות מספר, אומר לך. אפילו אחזור לעניין הקורבנות בבית המקדש.

הספקן: המשך, בבקשה.

המאמין: בסופו של דבר, ישנן רק שתי דרכים שבהן ניתן להסתכל עלינו לעומת העולם שלנו. או שהסדר הטבעי הוא תוצאה של הדרך שבה הדברים התפתחו במקרה, מעצמם – ובמקרה זה, לא מדובר באמת ב"סדר" בכלל – או שיש כאן בריאה מכוונת. אם לטבע אין משמעות או מטרה מעבר לקיומו שלו, אזי סביר כי ה"אינטליגנציה וכושר ההבחנה שלנו" ו"חופש הבחירה שלנו" אינם אלא יציר דמיוננו. אפילו הם כן קיימים, אזי – מדוע? לשם מה? האם זהו רק עוד כלי חייתי להישרדות, כמו ציפורניו של הנמר והקונכייה של הצב? האם הם קיימים סתם, ללא שום סיבה מיוחדת? בכל מקרה, עניין ה"מוסריות" נעשה עניין שנוי במחלוקת. כל אינדיבידואל יכול להחליט איזה יסודות מסביבתו "מותר לו" לצרוך ולאילו מטרות, וכל סדרת סטנדרטים "מוסריים" שכאלה תקפה בדיוק כמו כל סדרה אחרת.

האופציה השנייה שלנו היא שעולמנו עוצב ונברא על ידי בורא עולם בעל תכלית ומטרה, ולכן העולם קיים לשם מטרה גבוהה יותר, מטרה העולה על עצם קיומו והמשכיותו. בעולם שכזה, איכויותיו המיוחדות של כל יצור נברא אינן רק כלים להישרדות, אלא הן גם ספציפיות לתפקיד שאותו הוא ממלא בהגשמת המטרה הזו. לאור זאת, איכות מסוימת שהיא ייחודית לאדם, "חופש הבחירה" של האדם, הופכת למשמעותית במיוחד.

הספקן: מדוע?

המאמין: כיוון שכאשר אנו מדברים על מטרה לעולמנו, אנו ניצבים בפני סוג של "מלכוד 22": אילו היה העולם נברא מתוך האין, אזי כל מה שיש בו, כל הפוטנציאל והאפשרויות שלו, ניתנו לו על ידי מי שברא אותו. אם כך, כיצד יתכן שדבר כלשהו הנוצר בעולמנו יהווה דבר-מה שנוסף על מה שכבר תוכנת בבריאה מלכתחילה?

נניח שאתה לוקח כמה צבעים ומשלב ביניהם בדרכים שונות כדי ליצור הרבה יותר גוונים. האם יצרת משהו חדש? כל שעשית הוא להוציא לאור את מה שכבר היה קיים בצורה סמויה. דומה הדבר לניסיון לתכנת מחשב כך שיבחר מספר "אקראי" באמת: כיוון שהצ'יפים והחוטים במחשב לא יכולים להמציא שום דבר, הרי כל מספר שהוא "בוחר" למעשה נבחר על ידי התוכנית שלך. בסופו של דבר, אתה אומר למחשב באיזה מספר לבחור. אותה השאלה ניתנת להישאל ביחס לעולם שלנו: כיוון שאלוקים ברא את הכל, כיצד אנו יכולים בכלל לדבר על "תכלית" שמשמעותה מגיעה אל מעבר למהותו של העולם כפי שהוא?

כאן נכנס לתמונה חופש הבחירה של האדם. אילו עשיית טוב והימנעות מרע היו אינסטינקטיביים עבורנו כמו עיכול המזון והפרשת הפסולת מגופנו, אזי מעשינו לא הייתה להם יותר משמעות מוסרית מאשר לאכזריותו של הכריש או לנאמנותה של היונה לבן-זוגה. אבל כיוון שהתנהגותנו חופשית ולא-קבועה-מראש – כיוון שאנו יכולים ללכת בעקבות נטיותינו הטבעיות או לפעול בניגוד להן – אנו יכולים ליצור דבר-מה ההולך מעבר למה ש"תוכנת" לבריאה.

הנקודה שאליה אני חותר היא, שאם לעולמנו יש מטרה, הרי האדם עצמו נמצא במוקד של מטרה זו. כיצור היחיד בעל בחירה חופשית, רק מעשיו של האדם הם בעלי משמעות אמיתית. לכן, הוא נזר הבריאה, שיא הפירמידה. הדרך היחידה שבה כל יצור או יסוד אחר יכולים להיות מעורבים בהגשמת תכלית הבריאה היא באמצעות נטילת חלק במעשיו של האדם.

לכן, כאשר האדם אוכל את בשרו של בעל-חיים ולאחר מכן משתמש באנרגיה הזו כדי לעשות משהו חיובי ונשגב – למשל, הוא מרוויח כסף, ולמרות האינסטינקט הראשוני שלו לשמור את הכסף לעצמו, הוא נותן חלק ממנו למטרות צדקה – אזי בעל-החיים הזה התעלה מעבר לגבולות ישותו שלו, דבר שאותו הוא לא יכול היה להשיג בעצמו.

התלמוד מסכם זאת כך: "כולם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני."

הספקן: אם כך, האדם יכול להשתמש בסביבתו בכל דרך שהוא בוחר בה, כל עוד הוא עושה מעשים טובים ומשרת את בוראו?

המאמין: לא, כיוון שהאדם לא מגדיר כיצד ובאמצעות מה לשרת את הבורא. הבורא עצמו, הוא זה שמגדיר זאת. בכך בדיוק עוסקת התורה – זהו המסר של אלוקים לאדם אודות תכליתו בבריאה ואודות האופן שבו יש להגשים ולהשיג תכלית זו. התורה מספרת לאדם שהוא עשוי לאכול את בשרן של חיות מסוימות אך לא של אחרות; שמותר לו לאכול בשר וחלב, אך לא את שניהם ביחד; שמותר לו לטפח פרדס, אך אסור לו לאכול מפירותיו במשך שלוש השנים הראשונות אחרי נטיעתו; שששה ימים בשבוע מותר לו לשרוף דלק כדי לייצר אנרגיה, אך אסור לו לעשות זאת בשבת.

בקיצור, העולם לא ניתן לאדם כך שיוכל לעשות בו ככל העולה על רוחו. הוא קיים כדי לשרת אותו בשירות הבורא – לא למטרותיו האנוכיות של האדם.

הספקן: אבל אם האדם יכול להסתדר באותה מידה בלי בשר, כיצד הוא תורם אז לעבודת הבורא? הרי הוא יכול היה לקבל את האנרגיה גם ממקורות אחרים.

המאמין: ההנאה של האדם בחיים יכולה גם להפוך לחלק בלתי נפרד מעבודת האלוקים. לדוגמה, זו מצווה להתענג בשבת ובמועדים על-ידי אכילת בשר ושתיית יין. דוגמה נוספת היא זו של חכם התלמוד הגדול, רבא, שפעם העיר שאילולה נתח הבקר שהיה נוהג לאכול הוא לא היה מצליח ללמוד היטב. מצד שני, אם אדם מחפש תענוגות רק לשם התענוג עצמו, אזי הוא באמת לא טוב יותר מבעל החיים שאת בשרו הוא אוכל, ובאמת זכותו לאכול אותו מוטלת בספק. לכן אומר התלמוד כי לעם הארץ אסור לאכול בשר.

בשורה התחתונה, לאדם אין זכות אינהרנטית לצרוך דבר כלשהו רק על מנת לשמר את קיומו שלו או לשפר אותו. אבל כל מה שברא אלוקים מגשים את תכליתו באמצעות מעשיו של האדם. לכן, זו הפריבילגיה של האדם, ולמעשה זוהי חובתו, להשתמש בכל המשאבים שניתנו לו כדי לשרת את הבורא.

אין מקום שבו מומחש עיקרון זה בצורה רבת-עוצמה כל כך כמו דרך הקורבנות המוקרבים בבית המקדש. קורבן טיפוסי היה ה"שלמים". שחטו כבש או עז. דמם הותז על קרנות המזבח וחתיכות שומן מסוימות הוסרו ונשרפו על ראש המזבח. שתי חתיכות מובחרות ניתנו כמתנות לכוהנים. שאר הבשר נאכל על ידי מי שהביא את המנחה, אבל רק בתנאי כשרות נוקשים. כך, יש להקריב לאלוקים את הדם, המייצג את ההתלהבות והתשוקה למעורבות בצד החומרי של החיים, ואת ה"שומן", המייצג נהנתנות ורדיפת תענוגות מופרזת. ה"בשר" של החומר, אחרי שחלק מסויים שלו נחלק עם אחרים, נועד לצריכה העצמית של האדם, אבל רק בתנאי קדושה – רק לצורך מטרה גבוהה יותר. קורבנות אחרים, כמו ה"חטאת", ניתנו לכוהנים בשלמותם, וה"עולה" נשרפה בשלמותה על המזבח, בהיותה מייצגת את אותן נסיבות שבהן חלקים של עולמנו מקודשים כליל והם מחוץ לתחום לשימוש האישי של האדם.

הספקן: כל מה שאתה אומר ניתן ליישום ביחס לחיינו כיום. מדוע אנו זקוקים ל"בית מקדש" עם התזת דם וכל שאר הפרטים המזוויעים?

המאמין: קודם כל, אם אתה מתכוון לאכול בשר, אתה זקוק למשחטה ולמפעל לאריזת בשר, כולל כל מה שאתה קורא "שאר הפרטים המזוויעים". אבל אפשר לגרום לפרטים הללו להתעלות מעל ל"זוועתיותם" כאשר מקדשים אותם כאמצעי למאמציו של האדם להביא את הבריאה האלוקית לידי שלמות.

אך בתשובה לשאלתך: במוודאי, אנו יכולים לגשת לכל דבר שאנו עושים עם כל הרעיונות הנכונים. למעשה, נוכח האופן שבו חיינו בנויים כיום, זה כל שביכולתנו לעשות – לשחק משחקי מחשבה. כשאנו אוכלים (או צורכים את עולמנו הפיזי ומפיקים ממנו תועלת בדרך אחרת) מתוך כוונה להקדיש את כוחותינו למטרה גבוהה יותר, אזי אנו מרוממים ומעדנים את אותם יסודות המקיימים אותנו. אבל הרבה מזה נשאר מופשט ולא-מוחשי – פיסת הבשר היא עדיין אותה פיסת בשר. לכן, למרות השינויים הפנימיים שאנו יוצרים בעולם, המציאות המוחשית והנגלית-לעין של עולמנו כיום נשארת ברובה חומרנית ואגוצנטרית.

אולם, עולמו של המשיח הוא עולם שבו התוכן הרוחני של חיינו הוא ממשי ומוחשי ממש כמו חלקיו הפיזיים כדברי הנביא ישעיהו "וראו כל בשר" את המהות הרוחנית של המציאות. אי-לכך, הנקודה המרכזית של עולם עתידי זה הוא בית המקדש, שבו נוכחות הבורא מתבטאת באופן גלוי, והטכסים בבית המקדש, שבאמצעותם מוחדרת קדושה במשאבים החומריים של עולמנו – קדושה הנחזית ונחווית על ידי האדם.

הספקן: רק עוד שאלה אחת: האם שאלת את בעל-החיים מה דעתו בנושא?

כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.
סדר לפי:
תגובות (1)
28 יוני 2010
הספקן אתה צודק ואנושי והכי רוחני בדעותיך .
כי זה מה שנקרא חמלה . משהו שבדורנו אבד לנו לצערנו. ואם אפשר לגמד עד שכמה שאפשר את היצורים החיים באשר הם זה נקרא חמלה. אפילו יצחק חמל על גדי קטן ולא הסכים לשחוט אותו , ואביו אברהם הבינו בכמה מקרים ודחה את העניין ליום אחר , ואילו ישמעאל עשה זאת בקלות רבה וזה מלמד על אופיים של השניים. כמובן שהמועדף הוא יצחק.
ליז לונדון
לונדון, אנגליה