הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

הכל נשמע מצויין, אבל המצב על הפנים

הכל נשמע מצויין, אבל המצב על הפנים

 דוא"ל

הספקן: אם אתה חכם כל כך, מדוע אינך עשיר בהתאם? אם הכל פשוט כל כך, מדוע לוקח לאדם אלפי שנה כדי להשתכנע? אם כל שעלינו לעשות הוא לפקוח את עינינו לאמת שמסתכלת לנו בעיניים, מדוע זה לא קרה כבר מזמן? אולי אני עיוור, אבל האם כל האחרים עיוורים גם הם?

המאמין: לא, זה לא כל כך פשוט. האמת אכן מביטה לנו בעיניים, אבל הגורמים המסנוורים את עינינו ומונעים בעדנו לראות אותה הם כבירים ורבי עוצמה.

הספקן: מה קרה למטפורת "האור והחושך"? האם לא אמרת שהאור הוא אמיתי אך לאור אין כל ממשות? שברגע שניצת האור, החושך נמוג ונעלם?

המאמין: בהחלט. האור הוא כוח חיובי, ואילו ה"חושך" הוא כלום, רק חוסר אור. זו הסיבה שבגללה כל הטוב שניתן להגשמה בכל הדורות – יש לו אפקט מצטבר – כל מעשה חיובי מביאנו קרוב יותר לשלמות, ואילו הרוע הוא זמני ואין לו משמעות בת-קיימא. אך העובדה שהחושך אינו ממשי, אין פירושה שהוא לא רב עוצמה ואיום. החשכה המערפלת את שדה הראייה שלנו ומעוותת את סדרי העדיפויות שלנו – כל עוד חשכה זו קיימת – מציבה בפנינו אתגר קשה ומורכב, כיוון שעיוורון מוסרי ורוחני זה חקוק עמוק בטבע האדם ובהתנהגותו.

הספקן: אך לפי השקפתך, העולם כבר ראה את האור. הקונצנזוס הגלובלי הוא נגד מלחמה, נגד שנאה, נגד ניצול. אם כך, מדוע האדם עדיין פועל כפי שהוא פועל?

המאמין: בתלמוד יש כלל שקובע כי אסיר לא יכול לשחרר את עצמו מן הכלא. אמת בסיסית זו תופסת לגבי כל היבט של המציאות: במתמטיקה, משוואה לא יכולה להיות שווה ליותר מן הסכום הכולל של איבריה. בפיזיקה, נהר לא יכול לגאות גבוה יותר ממקורותיו. בפילוסופיה, טיעון הוא חזק רק כאקסיומות שעליהן הוא מבוסס. בפסיכולוגיה, השכל יכול להתייחס לדבר-מה רק בתוך הקשר העצמיות, וכו' וכו'. בשורה התחתונה, אף מהות לא יכולה להתעלות על עצם מהותה שלה, על מה שהיא.

כולם בעד שלום עולמי. אבל בתוך היקום המיניאטורי שמהווה האדם, "מלחמות עולם" ניטשות כל הזמן. קונפליקטים בין שכל ללב, בין ביטחון לבין הרגל, בין שאיפות רוחניות לבין צרכים חומריים. אנו נעים ללא הרף בין אינטרס עצמי לבין התודעה המוסרית שלנו, בין הנאות הרגע לבין מטרותינו ארוכות הטווח. כיצד נוכל ליצור יקום הרמוני אם אנו נאבקים לנצח בעצמנו?

הספקן: אתה יודע, אני חושש שמאחורי הברק הפילוסופי המצפה את דבריך אורב לו מטיף צדקני המוקיע את תאוות הבשרים ותאוות הבצע כסיבות לנפילת האנושות. אתה מניח שדחפיו הנמוכים והאנוכיים של האדם הם הדבר המפריע להיווצרותו של עולם טוב יותר. אבל אינני חושב שאנו יכולים להרשות לעצמנו להיחפז ולהיפטר מהם – הם עשויים להיות יותר נחוצים ממה שנדמה לך.

המאמין: למה אתה אומר זאת?

הספקן: קודם התייחסת להתמוטטות הקומוניזם כדוגמא לעליונות האולטימטיבית של הצדק על הכוח. אך אל תשכח שקיים צד נוסף לסיפור – הצד הכלכלי. ברור שהיינו רוצים להתגאות ברעיון שניצחנו במלחמה הקרה מטעמים מוסריים. אך להשקפתם של סוציולוגים רבים, היה זה יותר עניין של כלכלה מאשר של אידיאולוגיה. מה שהביא לקריסת הקומוניזם לא היה דווקא היותו חסר אלוקים, ההפרות שהפר את זכויות האדם, או השחיתות וניצול הכוח לרעה, אלא זה היה חוסר היכולת שלו לתפקד מבחינה כלכלית!

במונחים של משאבים טבעיים, ברית המועצות הייתה הארץ העשירה ביותר בעולם. הייתה לה היכולת הכלכלית לקיים מחצית מן העולם! אז מדוע היא לא הייתה מסוגלת להאכיל את אנשיה שלה? כיוון שהיא ניטרלה את המניע והתמריץ החזק ביותר – אם לא היחיד – הדוחף את החיה האנושית לעשות כל דבר שהוא: הדחף לקידום עצמי.

על הנייר, הקומוניזם הוא מקסים – כמעט משיחי באידיאליזם ובשלמות שלו. כולם משקיעים בו את כל מאודם ומרצם למען רווחת הכלל. כל אחד תורם בהתאם ליכולתו ומקבל לפי צרכיו. אין תאוות בצע, אין קנאה, אין ניצול. איזו מסירות חסרת אנוכיות! השווה זאת עם הקפיטליזם או אפילו עם הסוציאליזם – כל אחד תופס כמה שהוא יכול עבור עצמו, עובד בפרך ומתחנף ומאיים כדי לסלול את דרכו לפסגה, וכל זה בשביל לספק את גאוותו ואת תיאבונו החומרי (ואם מראה הסבל האנושי גורם לקפיטליסט אי-נוחות מסוים, הוא מרשה לחברה לשים כמה סייגים קטנים לתאוותו ולספק "רשת ביטחון" לקורבנותיו...).

עם זאת, כפי שהראה הניסיון שלנו בלי מקום לספק, מערכת המתנהלת בניגוד לדחפיו ה"בסיסיים והחייתיים" של האדם פשוט לא תעבוד. אף אחד לא יעשה כלום. גרוע מזאת, זה יהפוך לסביבה שבה יתרחשו זוועות איומות ביותר בשם האידיאלים הגבוהים ביותר. מצד שני, חברה כמו שלנו, שבה היסודות הדומיננטיים הם אינדיבידואליות ואינטרס עצמי, היא הקרקע שבה צדק ושיוויון עשויים להשתרש ולשגשג, אף אם בצורה לא מושלמת.

ספרי הקודש שלך אולי לא יסכימו עם זה, אך בסופו של דבר, תאוות בשרים ותאוות בצע הם הכוחות הדוחפים את המכונות של הקיום המתורבת.

המאמין: תן לי לספר לך סיפור המסופר בתלמוד. פעם, חכמי ישראל החליטו לעשות מאמץ כביר לסלק את יצר הרע אחת ולתמיד. כולם התכנסו בבית המקדש בירושלים וצמו במשך שלושה ימים ושלושה לילות כשהם מתפללים שהעולם יטוהר מן הטבע החייתי שלו.

אלוקים נעתר לבקשתם. יצר הרע, בדמות אריה של אש, נמסר להם כשבוי. במשך שלושה ימים הוא הוחזק בכלוב עופרת. התוצאה? העולם נעצר. גברים ונשים לא חשו כל נטייה להינשא. תרנגולות חדלו להטיל ביצים. איש לא הגיע לעבודה בבוקר. אז במקום להרוג את יצר הרע כפי שתוכנן בתחילה, החכמים עיוורו אותו בעין אחת ושחררו אותו לחופשי.

הספקן: זו בדיוק הנקודה שלי. אי אפשר להימלט מטבענו הבסיסי. לכן, כל הדיבורים הללו על אוטופיה נעדרת אנוכיות אינה פנטזיה נאיבית בלבד, אלא היא גם מסוכנת. באופן בסיסי יש לנו שתי ברירות. אנו יכולים לנסות לדחיק את הצד החייתי שבאדם, כפי שניסו לעשות משטרים ואידיאולוגיות אוטוריטריים רבים, והתוצאות היו הרות אסון; או שאנו יכולים לקבל את מגבלותינו. אנו יכולים לקבל את העובדה שהאדם תמיד יפעל מתוך אינטרס עצמי, ולכבד את זכותו של כל אדם לנהוג כך. אנו יכולים לקבל את העובדה שתמיד יהיו בעולם סבל ואי-צדק ולשאוף למזער אותם.

המאמין: אז זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות – לשאוף למזער את הרוע?

הספקן: איזו עוד גישה קיימת? באיזה אופן אחר אפשר להתמודד עם האגו האנושי בלי להשליך את התינוק יחד עם מי האמבט?

המאמין: מה שאתה אומר זה נכון, אם נניח שה"אני" האנושי אינו יותר ממה שאנו רואים על פני השטח, ושה"עצמיות" היא אנוכית מטבעה. אינני מסכים אתך בנקודה זו. אני מאמין שקיים אגו גבוה יותר שעל קיומו ניתן להסיק מן החיפוש אחר מימוש עצמי המהווה גורם כל כך דומיננטי בחיינו.

תורת החסידות מסיבה את הסכיזופרניה המוסרית שלנו במונחים של שתי נפשות שיש לכל אחד מאתנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. הנפש הבהמית היא תמצית החיים הפיזיים. היא מתמקדת אך ורק בעצמי, וכל מעשה ותשוקה שלה מונעים על ידי החיפוש להגשמה עצמית ולהאדרה עצמית. הנפש האלוקית היא ההפך המוחלט שלה: היא מונעת לא על ידי האגו והאינטרס העצמי אלא על יד החיפוש אחר התעלות-מעל-עצמי והכחשה-עצמית.

הנשמה האלוקית היא כמו להבה קטנה המונחת ליד מדורה גדולה. הלהבה נמשכת לאש ללא הרף, מבקשת להימשך פנימה ולהתאכל על ידי ישותה הגדולה יותר של האש. אילו הייתה מתממשת כמיהתה של הלהבה, אזי הייתה חדלה להתקיים כישות נבדלת ועצמאית. אף על פי כן, זה טבעה של הלהבה. בדומה לכך, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). למרות שטבעה הבסיסי של כל ישות נבראת, כולל נפשו הבהמית של האדם, הוא להיות נוטה לשימור-עצמי ולקידום-עצמי, הרי לאדם יש גם עצמיות אחרת, גבוהה יותר: נפש שהיא "נר ה'". נפש שה"אני" שלה עצמו מוגדר ככמיהה להשיל מעליו את זהותו ולהתאיין בתוך מקורו האינסופי.

לכן, בעוד הנפש הבהמית מבקשת להגשים את עצמה, הנפש האלוקית נוטה לעבר מקורה השמימי, הרוחני, ושואפת להגשים את תכלית בריאתה ובכך להתחבר למציאותו החודרת-כל של אלוקים. כיוון שלרשות שתי הנפשות הללו עומדים אותם מוח, לב, ידיים וכולי, יש בכך כדי ליצור את המאבק התמידי בחיים: המאבק שבין חומר לרוח, בין מימוש עצמי לבין הכחשה עצמית. כל מחשבה, רצון או מעשה של האדם נובעים מאחת משתי הנפשות הללו, תלוי במי מהן הצליחה לגבור על השנייה ולהגשים את עצמה דרך אופן התנהגותו של האדם...

הספקן: סלח לי שאני קוטע אותך, אך זה נשמע לי כמו התיאולוגיה הדתית הבסיסית – אותה דיכוטומיה ישנה שבין טוב לרע, המאבק הקוסמי שבין אלוקים לשטן...

המאמין: לא בדיוק – זכור שהיהדות רואה את הרוע כישות שאינה קיימת, בדומה לתופעת החושך שלא באמת קיים. לכן, ברור שהרוע אינו כוח נגד לטוב, אלא רק הסתרתו הזמנית. שים לב שלא אמרתי כלום על הרוע, רק על עצמיות לעומת חוסר אנוכיות.

הספקן: אך האם אינך אומר שהאנוכיות היא מקור כל הרע בעולם?

המאמין: כן, האנושיות היא לעתים קרובות מקור הרוע, אך היא יכולה לשמש גם כמקור הטוב. אם מותירים את דחפיו העצמיים של האדם ללא פיקוח, הם נוטים לסיפוק ההנאות המיידי והשטחי ביותר, תוך התעלמות מוחלטת מכל אדם ודבר אחרים – אפילו מן השיקולים של מה טוב להם-עצמם בטווח הארוך. אבל כאשר הנפש האלוקית שולטת בשכל בעזרת האופן שבו היא רואה את האמת האלוקית, אזי הנפש הבהמית מושפעת אף היא. "היעדר האנוכיות" באדם יכול אז להזדכך ולהיות מתועל מחדש ככוח חיובי.

כאשר התרה משה בפני בני ישראל "לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך..." (דברים ל, כ) הוא תיאר למעשה את חינוך הנפש הבהמית. הנפש הבהמית אוהבת את חייה שלה. כאשר היא מכירה בכך ש"הוא חייך" – שאלוקים הוא המקור לעצם קיומה וזה המקיים אותה – כל השקפתה משתנה. אותו אגו המשתוקק להנאות הבסיסיות והחומריות ביותר נמשך כעת להתחבר לקדוש ברוך הוא מתוך ההכרה בעובדה שחיבור כזה יהיה ההאדרה וההשלמה המושלמות ביותר של העצמיות. לכן, הוא יקדיש עצמו להגשמת תכלית ה' לבריאה, תוך הקרבת ביטויי עצמיותו החומריים הנוכחיים לטובת קיום גבוה ומספק יותר.

מבחינתי, דבר זה הוא משמעות הסיפור התלמודי בדבר הניסיון לרצח "יצר הרע". המטרה צריכה להיות לא להרוג את האגו, אלא לווסת את הקטבים הקיצוניים שלו כדי שאפשר יהיה לחשוף את תמציתו ומהותו ולנתבן מחדש; לקלף מעליו את ביטוייו החיצוניים השליליים ולחשוף את הכוח החיובי הטמון בלב-לבו.

בחיפוש אחר רווחים חומריים, אנשים ועמים עשויים – באורח בלתי-נמנע – להתנגש בשל ניגודי אינטרסים. אך כאשר האנושיות מגלה את עצמיותה האמיתית, אזי הרדיפה אחר הגשמה עצמית הופכת למאמץ הרמוני. שכן, בעוד כל אחד מאתנו יש לו משימה ייחודית משלו בחיים, הרי כל אלה הם חלקים משלימים של התוכנית האלוקית הכוללת.

הספקן: אבל האם לא הגעת לסתירה עם ההנחה המוקדמת שלך-עצמך? אם שום דבר לא מסוגל להתעלות מעל עצמו, כיצד יתכן שהאדם, שנשמתו, כפי שאתה אומר, מורכבת מדחפים ומרצונות מנוגדים, יוכל לאחד את עצמיותו המפוררת? האם האדם אינו אף הוא כמו אסיר שלא מסוגל לשחרר את עצמו?

המאמין: כל הנקודה שאני מנסה להדגיש היא, שבסופו של דבר, הדחפים הללו לא באמת עומדים בניגוד זה לזה. זו הסיבה שבגללה נתתי לך את כל הנאום על "הנפש האלוקית" ו"הנפש הבהמית". אמת ונכון כי הנפש הבהמית היא אנוכית ואילו הנפש האלוקית חסרת כל אנוכיות. אבל כאשר היא מקבלת הדרכה והכוונה נאותות, הנפש הבהמית באדם שואפת ממש לאותן מטרות כמו העצמי האלוקי שלו.

במלים אחרות, האדם הוא "אסיר אשר במקום עמוק וסודי כלשהו מחזיק במפתח הפותח את השערים של תאו". אף על פי כן, עד שיגיע למפתח הזה וישתמש בו, איננו יכולים להרחיק לכת אל מעבר למגבלות התנאים שבהווה. לפיכך, כל עוד לא יצרנו הרמוניה בין דחפינו המנוגדים העולים מתוכנו, לא נוכל לקוות להביא לעולם שבחוץ כל שלום אמיתי ובר-קיימא.

הספקן: עדיין לא פתרת את בעיית הדיסהרמוניה בתוך הנשמה האנושית. עדיין לפנינו אדם המצוי בין שני קטבים מנוגדים – אלטרואיזם והתעלות מצד אחד, לבין דחף "בהמי" להגשמה עצמית מצד שני – אפילו אם זה דחף בהמי "כשר".

המאמין: אבל זהו פירושה של הרמוניה! דו-קיום ואינטגרציה של יסודות שונים. רק לעתים רחוקות ניתן למצוא את היופי בצבע אחד בודד, בתו מוסיקלי בודד, או בהברה בודדת בספרות יפה. הסינתזה של יסודות מנוגדים, היא המעניקה לתמונה, לסימפוניה או לשיר את יופיים ואת ערכם הייחודיים. באופן דומה, המתח שבין ה"אני" האישי לבין ה"אנחנו" הקוסמי, בין הוויה פנימית לבין התעלות, בין עצמיות להכחשה עצמית, הוא עצם מהות החיים.

דבר זה משתקף גם ברמה הפיזית: הביטו בחיים – בהתכווצות ובהתרחבות של פעימת הלב, בשאיפה ובנשיפה של האוויר – ותחזו בתנועת המטוטלת מהוויה לאינות ובחזרה.

אבל המתח הזה לכשעצמו עשוי להוות מקור להרמוניה, כאשר נטיות מנוגדות אלה הופכות למניעים שונים המובילים למטרה אחת משותפת. כאשר הן הנפש הבהמית והן הנפש האלוקית יתמסרו לאותה מטרה, כל אחת מסיבותיה שלה – הנפש האלוקית להימשך לתוך המציאות האלוקית החובקת-כל ולהתאיין בתוכה, והנפש הבהמית – לזכות בשיא ההגשמה העצמית ובמימוש עצמי.

הוא הדבר באשר לעולמו ההרמוני של המשיח. אין זה עולם הומוגני לחלוטין. אילו הייתה השלמות מגיעה בטעם אחד ויחיד, אזי היו ימות המשיח מאוכלסים על ידי אדם אחד ויחיד המהווה התגלמות מושלמת של האדם הנברא בצלם אלוקים. מי זקוק לעוד שישה מיליארדים של אותו הדבר?

עולם המשיח הוא אותו עולם שבו אנו חיים כיום. זהו עולם המורכב מהבדלים וניגודים: זכר ונקבה, אינטלקטואלים ואנשי רגש, מדענים ואמנים, וכו' וכו'. אך כאשר כל אדם ויסוד הגיע למצבו המושלם ביותר, אזי שונות לא תהיה מקור לקונפליקטים אלא להרמוניה.

הספקן: אתה מציג את הסיכוי לעולם מושלם כאף יותר חסר תקווה משאני אומר. אם האדם צריך לחכות עד שהשיג הרמוניה פנימית ושלמה עוד לפני שניסה לשפר את פני הדברים ברמה הגלובלית, אזי המין האנושי לא היה שורד זמן רב מספיק כדי להרשות לו לעשות כן...

כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל