כתוב לנו

ויכוח למטה ולמעלה

ויכוח למטה ולמעלה

 דוא"ל

ההכנות לקראת חג הפסח אצל רבי ישראל בעל-שם-טוב היו נערכות מתוך שמחה רבה ועצומה. תלמידיו הגדולים היו נאספים כדי לערוך בחברתו את הסדר. ליל הסדר היה שעה של התעלות רוחנית כבירה, כאשר הבעש"ט יושב בראש השולחן ופיו מפיק דברי תורה עמוקים בענייני ההגדה.

אבל בשנת תקט"ז - או תקי"ז - היתה התנהגותו של הבעש"ט שונה ומסתורית. אך אתמול, בעת שאיבת 'מים שלנו', היה שרוי בשמחה רבה, והנה לעת-ערב, בשעת בדיקת חמץ, לבשו פניו קדרות. התלמידים הבינו שדבר-מה נסתר מעיב על שמחת ההכנות לחג. הדבר גרם גם להם לשקוע בחרדה ובצער.

בלילה, לאחר בדיקת חמץ, קרא הבעש"ט עשרה מתלמידיו וביקשם לערוך תיקון-חצות בכוונה רבה. עתה היה ברור להם, כי הבעש"ט מבקש לבטל איזו גזירה רעה, שרק עיניו הטהורות צופות אותה.

הבוקר האיר והתלמידים קיוו שהיום החדש יביא עימו גם מצב-רוח חדש אצל רבם, אבל פני הבעש"ט הוסיפו להיות חיוורות וחמורות-סבר. הוא אף ביקש מהתלמידים, לכוון בעת התפילה את הכוונות המיוחדות לראש-השנה.

לאחר התפילה אמר הבעש"ט דברי תורה, שהתמקדו במידת הביטחון בה'. "הביטחון האמיתי הוא", אמר, "שגם כאשר האדם אינו רואה שום מוצא ושום מבוא לישועה, הוא בוטח בה' ומאמין בישועתו הקרובה". עוד אמר הבעש"ט, כי הביטוי לביטחון הוא השמחה.

אחרי הדברים ניכרה על פני הבעש"ט ארשת של שמחה, אך זו היתה מהולה בחרדה. כך עבר היום, ברגשות מעורבים של שמחה הכרוכה במרירות-הנפש. בשעת אפיית מצת- המצווה היהת הבעש"ט בשמחה, אך לפני תפילת מנחה ציווה שוב על תלמידיו לכוון את הכוונות של ראש- השנה, וחרדה נפלה עליהם.

ליל הסדר הגיע. התלמידים הקדושים הסבו סביב רבם, וציפו להסבריו ולדברי התורה הנפלאים שהיה נוהג לתבל בהם את אמירת ההגדה. אבל השנה לא הרים הבעש"ט את עיניו מן ההגדה כל הסדר. הוא רק קרא את הכתוב בנעימה משתפכת, ולא פסק אף לרגע קל מקריאתו. הדבר גרם צער עמוק לכל התלמידים.

הבעש"ט השתתק, והיה שקוע בשרעפיו. דממה השתררה בחדר. גם התלמידים היו שקועים במחשבות ובהרהורים. ולפתע נשמע קול צחוק מפי הבעש"ט. התלמידים הביטו בו וראו כי עיניו עצומות, פניו לוהטות בשלהבת-קודש, והוא צוחק מתוך חדווה פנימית עמוקה.

כעבור שעה קלה פקח הבעש"ט את עיניו וקרא: "מזל-טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל'יק בעל-שם-טוב".

שמחה גדולה הציפה את התלמידים, אבל הם השתוקקו לדעת את פשר הדבר והתפללו בלבם שרבם יואיל לספר להם את אשר ראה בעיניו הקדושות. ואכן, הבעש"ט סיפר:

"בערב חג הפסח השנה נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה. גויי אותו מקום, שרחשו שינאה עזה ליהודים, גמרו בלבם להתנפל על היהודים דווקא בליל חגם ולכלות בהם את זעמם.

"בראותי זאת, ניסיתי לעורר רחמים לפני היושב במרומים. ביקשתי גם את עזרתכם, בתפילה ובכוונות. אבל כל מעשיי וכל מעשיכם, לא הועילו. לפיכך נתאזרתי במידת הביטחון והשלכתי את יהבי על אבינו שבשמים. כשראיתי את עוצמת הגזירה, לא ראיתי כל סיכוי לבטלה, אבל כפי שאמרתי אתמול, מידת הביטחון דורשת אמונה מוחלטת בכל מצב.

"הערב, כשישבנו לעריכת הסדר, לא ידעה נפשי מרגוע. שעת הגזירה קרבה והלכה, ולא ראיתי כל מוצא. אבל לפתע השתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה.

"באותו כפר ישב לשולחן הסדר זוג חשוך-ילדים. האיש, שהוא מחסידינו, בינוני בידיעת התורה אבל תמים במעשיו ובעל מעשים טובים, ישב עם רעייתו, קרא את ההגדה וסיפר לה את סיפור הצרות של בני-ישראל במצרים, על-פי המדרשים.

"כשסיפר על גזירת 'כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו', פרצה האשה בבכי מר. 'אילו היה הקב"ה מזכה אותי בבן', אמרה, 'הייתי נוהגת בו אחרת. לא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו. לא הייתי נוהגת עמו כפי שהקב"ה נוהג בנו'.

"הבעל, מצידו, הצדיק את הדין ואמר שעלינו להאמין כי צדיק ה' בכל דרכיו. אבל האשה הוסיפה לטעון: 'איפה מידת הרחמים? איך יכול הקב"ה להתנהג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנחנו חוטאים לו, בכל-זאת הרי אנו בניו!'.

"כך התנהלה ביניהם שיחה נוקבת. הבעל מצדיק את הקב"ה, ואילו האשה טוענת שהוא היה צריך לרחם יותר על עם-ישראל. אחרי הכוס הרביעית נסתתמו טענותיו של הבעל, והוא אמר: 'הצדק איתך. הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו'. ומכיוון שתם הוויכוח, והם היו תחת השפעת היין ששתו, קמו שניהם ויצאו בריקוד".

הבעש"ט סיים את דבריו: "באותו רגע קיבלו גם בשמים את דברי הסניגוריה של האשה הכפרית, וכאשר יצאו השניים במחול, נהייתה שמחה בכל העולמות, וגם אני שמחתי שמחה רבה. ומובן שגם הגזירה נתבטלה".

 

כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו