הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org
כתוב לנו

"להאמין באלוקים" - מה זה בכלל?

"להאמין באלוקים" - מה זה בכלל?

 דוא"ל

אפילו האתיאיסט הכן יודה כי מן ההכרח שגורם ראשוני, ישות מקורית כלשהי, קדמה לקיומו של היקום. הגורם או המקור המקורי הוא הדבר שגרם לאיינשטיין לחוש ענווה שכזו, אף כי הוא תיאר זאת בשוגג כחוויה דתית. שאלות האמונה מתחילות באיך אנו מבינים את הגורם הראשון הזה, את טבעו ואת היחסים שבינו לבינינו ושבינו לבין היקום.

האמירה "אני מאמין שיש אלוקים" היא חסרת משמעות. אמונה אינה היכולת לדמיין דבר שאינו קיים. אמונה פירושה מציאת רלוונטיות של דבר נעלה ונשגב. להאמין באלוקים, פירושו אם כן, לא שהנך בדעה שאלוקים קיים, אלא שמצאת כי יש לו תוקף ורלוונטיות. כאשר אדם אומר "אני מאמין באלוקים", הרי הדבר שלו הוא (או היא) מתכוונים הוא "לאלוקים יש משמעות בחיי".

בבואנו לדון ביחסינו עם אלוקים, השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא למי איכפת בכלל? באיזה אופן הוא רלוונטי לחיינו?

עבור אנשים מסוימים, אלוקים רלוונטי כיוון שחשוב להם לדעת כיצד נוצרה הוויית הקיום שלנו. עבור אחרים, אלוקים רלוונטי כיוון שהם מוטרדים בגין החיים שלאחר המוות, ומפני שהאמונה היא דרישה מוקדמת להגעה לגן העדן. לבסוף, ישנם אנשים שבעבורם אלוקים רלוונטי כיוון שהם מאמינים שלחיים יש תכלית ומטרה.

ביהדות, במיוחד בחסידות, העניין באלוקים נובע מהיותנו משוכנעים שלחיים יש משמעות. השאלה השבה ומופיעה במחשבה החסידית היא, מדוע נשלחת הנשמה לעולם כדי לסבול בגוף פיזי במשך 80, 90 שנה? אנו יודעים שקיימת מטרה, שאלוקים הוא ממציאה ומחברה של המטרה הזו, ואנו רוצים להכיר אותו ולהבינו.


חסידות חב"ד מלמדת שהשכל הוא יכולתה של הנשמה להבחין בהיגיון; הלב הוא יכולתה של הנשמה להגיב לשלילה או לחיוב. תכופות מבלבלים בין הפונקציות השונות של השכל, הלב והנשמה.

אדם החי אך ורק לפי לבו, סומך רק על מה שהוא מרגיש. אדם החי רק לפי שכלו, סומך רק על מה שמתאים להיגיון. אך אף אחד מאלה לא אומר את האמת. השכל דורש לסמוך על ההיגיון, והלב דורש לסמוך על הרגשות, אך שני אלה גם יחד עשויים להיות מוטעים. הם לא חושפים את האמת הפנימית הטבועה בדברים. לשם כך, אנו פונים לנשמה, כיוון שהנשמה היא חלק מן היסוד השמימי – וזוהי האמת. כשיש לנו אמונה, כשאנו מוצאים מהי הרלוונטיות של אלוקים עבורנו, אזי אנו נותנים אמון באותו אינסטינקט שבנשמה, האומר לנו שאלוקים הוא תכלית החיים ומטרתם.

במונחים מעשיים, השכל, הלב והנשמה חייבים להגשים את תפקידם – כל אחד את תפקידו המיועד לו. כאשר אנו יודעים את כל הניתן לידיעה, כאשר אנו מגיעים לקצה הידיעה, וההיגיון עצמו אומר לנו שהגענו לקצה-קצהו וכי אין הוא יכול להתמודד עם מה שנמצא מעבר לנקודה הזו, שם נכנסת האמונה. במקום שבו אין עוד די בשכל, משיבה הנשמה לאמת. זוהי האמונה.


אמונה זו, דרך זו שבה מגיבה הנשמה, היא הכרחית להגשמת קטגוריית המצוות הידועה בשם "חוקים" – חוקים על-רציונליים, שלא ניתן להבינם באמצעות ההיגיון.

אם אדם חווה קושי עם קיום מצוות מסוג זה, הדבר מצביע על כך שהוא נשען על השכל והלב במקום על יכולתו שלו להגיב לאמת – ביטוי נשמתו. כאשר יהודי מקיים מצווה לפני שהפנים אותה לחלוטין ברמה האינטלקטואלית, הוא מאפשר לנשמתו להגיב לאמת.

זו יכולת שתכופות צריך לפתח ולטפח. הרבי השישי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן (1880–1950) מספר בזיכרונותיו שכילד קטן, ביקש פעם את אביו להסביר לו מדוע אנו נוהגים לפי מנהג מסוים בהקשר לאמירת "מודה אני" כשאנו קמים בבוקר. במקום לתת את התשובה, הובילו אביו ליהודי פשוט, קשיש, וביקש מן היהודי, "מדוע אתה אומר מודה אני בדרך מסוימת זו?" על כך השיב האיש, "כי כך לימדני אבי". אביו של הרבי יכול היה באותה קלות לתת לו את הסיבה הרציונלית למנהג הזה. חלף זאת, הוא ראה בכך הזדמנות להשתמש ביכולתו להשיב באמונה.

זו הסיבה שבגללה גישתנו בתנועת חב"ד-ליובאוויטש היא להזמין יהודי – אפילו אדם הטוען שאינו מאמין – לעשות מצווה, עוד בטרם ניכנס איתו לדיון בנושאי אמונה. שכן, כשאנו בוחנים את קיום הנשמה, ביכולתנו להניח שאין לנו צורך לשכנע אנשים בדבר המטרה האלוקית של החיים. עלינו רק להביאם לידי התחלה, ועם כל מצווה שהם מקיימים, נשמתם הולכת ומתמקדת והשאלות הופכות מעצמן לתשובות. כאנלוגיה לכך, הרי אם נראה כי לאישה מסוימת חסר אינסטינקט אימהי, אין טעם להתווכח איתה על פילוסופיית האימהות. שים את התינוק בחיקה ותגובתה האימהית תעלה ותופיע ממעמקים.

הרלוונטיות של אלוקים בחיינו שונה מאדם לאדם. כיוון שהוא הכל, אנשים חווים אותו בכל דרך אפשרית. הוא אלוקי אברהם ויצחק, הוא נדיב ורב-עוצמה בעת ובעונה אחת. יש אנשים שיכירו אותו כאלוקים המעניק שכר וגמול, ואילו אחרים – כאלוקים המעניש, הנותן, המציל, השופך אור על הדברים, הנותן השראה, וכן הלאה.

בתחילה התגלה אלוקים כבורא, כאדון, כמלך – כולם תפקידים מאוד בלתי אישיים. בהלכה מגלה אלוקים את חוקיו, אך לא מרשה ל"רגשותיו האישיים" לבוא לידי ביטוי. מאוחר יותר, בקבלה, חושף אלוקים את פגיעותו. הוא משתפנו בפרטים אינטימיים. הוא מואנש במערכת יחסים דו-סיטרית. לאיש ההלכה יש לכן כבוד רב לחוכמת הדיברות, ואילו המיסטיקן רואה את אלוקים כמי שלוקח את המצוות באופן אישי. כאשר אלוקים אומר שלא לכרות עצי פרי, הרי אם היינו רגישים דיינו, לא זו בלבד שהיינו שומעים את המצווה, אלא גם היינו רואים משהו אודות אלוקים עצמו. הקבלה מגלה לנו את הדבר הזה. ההלכות הן הפרטים. הקבלה קוראת בין השורות.

הקבלה נותנת לנו פרספקטיבה שונה מאוד אודות התנהגותו ה"אנתרופומורפית" של אלוקים. היא מזכירה לנו שהתורה באה ללמדנו על אלוקים, וכי ביטויים כמו "ויאמר אלוקים", "יד אלוקים", "חרון אפו של אלוקים" צריכים להיבחן מנקודת המבט של התורה או של אלוקים. אנחנו איננו נקודת ההתייחסות להתנהגותו של אלוקים, אלא אלוקים צריך לשמש כנקודת התייחסות להתנהגותנו שלנו. הוא ברא את העולם. הדיבור, היד, הכעס, הקנאה – אלה הם הדברים שהוא ברא, וכולם בבחינת זכויות אלוקיות. דיבורנו, ידנו, כעסנו, קנאתנו – אלה רק מטאפורות לדבר האמיתי, ולא להפך. כשאנו קוראים כי אלוקים "הניף את ידו" וחצה את הים, עלינו למדוד את זרוענו שלנו מול זה. כשאנו מרימים את זרוענו, מה קורה? כלום. אנו לומדים אז שאיננו רבי עוצמה כמו אלוקים. כשאנו קוראים כיצד אלוקים מתכעס ומעניש כי הוא ברא עולם בעל תכלית שמימית, ותכלית זו לא מתממשת, אזי עלינו למדוד מול זה את כעסנו שלנו. מה בראנו? כלום. לכן, אל לנו לכעוס ולהעניש כפי שעושה אלוקים. בחינת כעסו של אלוקים ותכונות אחרות שלו באופן זה, מביאה אותנו להכרה שיש בה כדי לעשותנו ענווים יותר. רק כאשר כעסנו או קנאתנו מהווים ביטוי לתרעומת במישור המוסרי, הם משקפים איכויות אלוקיות אמיתיות. רק אז מותר לנו להשתמש בביטויים כאלה. תהא אשר תהא האמת הקיימת בכל דבר שבתוכנו, הרי זו המידה שבה אנו מגלמים את מה שמספר לנו אלוקים אודות עצמו.

מאניס פרידמן
הרב מאניס פרידמן מתגורר במיניסוטה ומנהל המכון "בית חנה ללימודים יהודיים". הרצאותיו וספריו בשפה האנגלית היו לשם דבר בארה"ב ובעולם.
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
כתוב תגובה
1000 תווים נשארו
שלח לי דוא"ל כאשר קוראים נוספים יגיבו לכתבה זו.