הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו

סיפורים על השואה

סיפורים על השואה

 דוא"ל
הסיפור שלו נשמע לקוח מסרט הוליוודי. הוא ראה את אביו נרצח מול עיניו; גדל כנוצרי והמסע המרתק שלו הביא אותו לארץ, שם הוא פגש את אחת הדמויות החשובות בחייו
היא הלכה מיד לחנות וקנתה כיכרות רבים של לחם ישן. את הכיכרות הללו היא פרסה ועשתה מהם צנימים שחיי המדף שלהם ארוכים יותר
אביו, מוריס, היה אחד היהודים הבודדים אשר הורשה לצאת מן הגטו – בשל עבודתו במפעל שהיה שייך לגרמני בשם אוסקר שינדלר
חדר העבודה של סבי היה מרופד ספרים מן המסד ועד הטפחות, ועמד בו גם פסנתר יפהפה. החדר היה פחות או יותר מחוץ לתחום עבורנו, הילדות
"בתי", התחננתי בפניה, כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבלבי כדי להניאה מן המעשה שאותו היא מתכננת
המטפלת של הנריך לא חשבה לרגע אחד שאביו, יוסף פוקסמן, יינצל לאחר השמדת גטו וילנא. בלי ספק, כך חשבה, הוא הועבר לאושוויץ – וכולם ידעו שאיש מעולם לא שב מאושוויץ
שירה רצה אליהם, מחבקת אותם ומכסה את פניהם בנשיקות: "ששש, פייגלה שלי [ציפורים קטנות שלי]" היא לוחשת בין דמעותיה. "אני כאן. אני כאן אתכם. סבתא כאן"
לפני מספר שנים, הסתובב לו אדם תמהוני אחד והודיע בראש כל חוצות ש"סוף העולם מגיע". שומעים נדו לו בראשיהם ברחמנות. כיום, נושא "סוף העולם" הוא נושא מדובר בין מדענים
עכשיו, כאשר לי ולאשתי יש ילדים משלנו, אני יכול באמת להעריך את מסירות הנפש וההקרבה של הוריי, כמו גם של כל אלה שבורכו במשפחות
רטט של חלחלה עבר בגטו כולו. כולם ידעו שמן ה"אומשלאגפלאץ" היה יעד מוכר אחד בלבד: הגיהינום של טרבלינקה
כל השנים הרבות כאילו נמחו ואינן, ושמעון מצא עצמו משתופף שוב במרתף ורועד מפחד שמא הנאצים יגלו את מקום מחבואם
הוא החליט לנקום את דמם והתגייס לצבא הרוסי. זמן קצר לאחר מכן הוא נהרג בקרב ליד ורשה, ה' יקום דמו. אני תוהה האם היה עוזב לו ידע כי אשתו הצעירה נכנסה להריון זמן קצר קודם לכן
"פוקס" צעקתי כלא מאמין, "פוקס? היתה לי דודה בשם הינדה פוקס שנהרגה בשואה עם כל חמשת ילדיה" אמרתי
גברת רביץ זכרה את סמי רוזנבאום כ"ילד שברירי, בעל פנים חיוורים ורזים ועיניים כהות, שנראה מבוגר בהרבה מכפי גילו – כמו ילדים רבים שלמדו מוקדם מדי על החיים"
נדמה היה שאין מוצא, ואז לפתע הופיע שביב של תקווה. נודע למשפחתה שישנן אשרות כלשהן שניתן יהיה להשיג למחרת בברלין
אבא לא רצה אף מתנת יום הולדת, אבל הוא ביקש להשיג את מספר הטלפון של אלפרד קוורצ'אק, בן המשפחה שהציל את חייו בשואה
חיה ורדיגר, אשתו של חה"כ לשעבר אברהם ורדיגר, מספרת על השואה, על הארץ ועל הקשר של משפחה עם חב"ד והרבי
סבתא לא רצתה אף פעם להיזכר באותן שנים, ואותנו היא לא רצתה לצער, כך שמעולם לא סיפרה. כמה שמחתי כאשר לפתע, לפני כשבועיים, היא החליטה לשתף אותי בהתמודדויות הלא-פשוטות שהיו לה
קרוב לעשרים ניצולי שואה עומדים לחגוג בר מצווה מכובדת. כולם תושבי רמת השרון, המקום בו זכיתי לשמש כשליח הרבי. אחד מהם סיפר לי כי ביום הולדת ה-13 שלו, הוא "חגג" במחנה הריכוז טרזנשטט
במחנה הנאצים הפשיטו אותנו ערומים כביום הוולדנו ונטלו מאיתנו את כל החפצים. עד היום אינני יודע מי זכר וחישב כי היה זה חג החירות
סיפורה של ניצולת שואה תושבת כפר חב"ד. היא שרדה. אחיה, אחיותיה והוריה - לא זכו.
הוא מיהר במורד המדרגות לבדוק מה אירע, שם הוא מצא את נכדיו רצים ומתרוצצים כשבידיהם מקלות ומחבתות. הוא אחז באחד מנכדיו ושאל אותו על מה המהומה
זהו סיפורה של אישה שהביטה לו למוות בפנים והחליטה להביא ילדים לעולם. זהו סיפורה של אישה שילדה את בתה תחת ניסוי של ד"ר מנגלה. זהו סיפור של תעוזה ואומץ, סיפור של עם ישראל כולו
"יהודי יקר", שאלתי. "מה ראית שאני לא ראיתי? מה חווית שאני לא חוויתי?"