כתוב לנו

אל תדברו יותר מדי

אל תדברו יותר מדי

הרצאות תמידיות אולי גורמות לכם להרגיש יותר טוב, אך ילדיכם יפסיקו להקשיב

 דוא"ל

"אני לא יכול לעשות את השיעורי בית! לא יכול! אני שונא את המורה הזה! אני יעזוב את הבית ספר. זה לא הוגן. אני לא עושה אותם! לא איכפת לי להיכשל, אני לא מעוניין לעשות אותם!

אם שמעת את הדברים לעיל מבנך המתבגר, סביר להניח שאת רוצה לומר לו שירגע ויקח אחריות למעשיו. כנראה שאת גם רוצה לומר לו שהוא חייב לעשות את השיעורים ושיפסיק להיות כל כך דרמטי; להתרגז זה בזבוז זמן ועדיף שהוא יתרכז בבעיה החשבונית ויפתור אותה, וחוץ מזה הוא כבר עולה לך על העצבים.

כמובן שאם תאמרי לו זאת הוא יודה לך בכך שיפנה את כל כעסו כלפייך. "את בכלל לא מבינה אותי. לא איכפת לך בכלל. אחר-כך את מתפלאת למה אני אף פעם לא משתף אותך בבעיות שלי. את אף פעם לא מבינה את הצד שלי..." אפילו אם לא יאמר זאת, סביר שהוא יחשוב כך. הרבה פחות סביר שהוא יאמר "תודה, אמא/ אבא על הרעיונות הטובים. אתם כל כך צודקים, אני באמת צריך לקחת כוס מים ולהירגע".

כיוון שאין הרבה סיכויים שגישת ה"דיבור ישר מהבטן" תעבוד, מדוע כל כך הרבה הורים משתמשים בה? מדוע כל כך הרבה הורים פונים ישירות לילדיהם ואומרים להם מה לעשות, מה לחשוב וכיצד להרגיש? "את לא צריכה עוד נעליים בארון שלך. יש לך כבר שני זוגות, את צריכה להסתפק בזה". "אתה לא צריך אותו כובע כמו כולם. אתה לא צריך להרשים אף אחד. או שהם יאהבו אותך או שלא, והכובע מהשנה שעברה עדיין במידה שלך". "את צריכה להתקשר לחברות שלך לעתים יותר תכופות, אל תחכי שהן יתקשרו אלייך. אפילו כשאין לך מצב רוח, פשוט תלכי להרים טלפון. את לא רוצה להיות מחוץ למעגל החברתי, נכון? "

יש לנו כל כך הרבה עצות טובות! לומר אותן באופן ישיר זו הגישה הקלה ביותר. למה ללכת סחור סחור? אחרי הכל, זוהי מלאכתנו כהורים לחנך, להדריך ולהנחות את בנינו ובנותינו הצעירים. אז מדוע שלא נטיף להם כל היום? נכון שנראה שהם לא כל כך מעוניינים בעצות שלנו, ולפעמים הם אפילו מכסים את האוזניים. אבל ככה זה עם ילדים, לא? איך נוכל לא לומר להם מה דעתנו בעניינים חשובים באמת? והרי הכל חשוב. וחוץ מזה, איך הם ילמדו אם אנחנו לא נלמד אותם?

ישנן סיבות רבות מדוע עדיף לא להנחית הוראות תמידיות על ילדים. אחת הסיבות היא, שאכן הם מכסים את אוזניהם – פיזית או מטאפורית – הם מפסיקים להקשיב לנו. הם יתחילו לעשות דברים באופן עצמאי לחלוטין מבלי להתחשב בדברינו. לרוע המזל, ככל שנדבר, כך הם יקשיבו פחות. לכן, ככל שנדבר יותר כך נאבד מכוחנו כהורים. התורה תומכת בחוכמה של אמירת מילים מועטות ככל האפשר: "חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב" (תלמוד בבלי, עבודה זרה לה, א), "... וקול כסיל ברוב דברים" (קהלת ה, ב).

הורים יכולים גם לנסות להיזכר כמה הם שנאו את ההרצאות והמיני-הרצאות שהוריהם נתנו להם.

ברור שאיננו יכולים לעבור עשרים שנות הורות בלי לומר כמה דברים לילדינו, יש כמה קווים מנחים שיכולים לעזור לנו למזער את הכמות ואת הנזק שבלדבר/ ללמד/ להטיף:

§ אם אתם ממש חייבים להגיד משהו חשוב, נסו לתמצת זאת במשפט אחד.

§ בכל הזדמנות אפשרית, בחרו בשתיקה במקום בהשמעת הערות או בניסיון ללמד.

§ הציעו סימפטיה ואמפטיה במקום לתת עצות.

בקיצור, כמה שפחות מלים, כן ייטב. באמת.

שרה חנה רדיקליף
שרה חנה רדיקליף היא מחברת הספר באנגלית "כיצד לגדל ילדים מבלי להרים את הקול".
כל הזכויות שמורות. אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
 דוא"ל
הוסיפו תגובה
1000 תווים נשארו