הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
כתוב לנו
יום שלישי כ״ט טבת ה׳תשע״ח / 16 ינואר 2018

תניא

תניא

לקוטי אמרים, תחילת פרק יח

 דוא"ל

לקוטי אמרים, תחילת פרק יח

פרק יח. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן את הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שקרוב הדבר לכל אחד מישראל, לקיים תורה ומצוות, "בלבבך" - באהבת ה' וביראת ה', על-ידי ענין "ההתבוננות", ההתעמקות בגדולת הקב"ה. שכן, ה"מוח" הוא ברשותו של כל אחד מישראל (גם כשלבו אינו ברשותו, כפי שזה ב"צדיקים" שלבם ברשותם), וביכולתו להתעמק במוחו בכל מה שהוא רוצה. וכשיתעמק במוחו בגדולת הקב"ה - "יוליד" בתוכו אהבה להקב"ה ויראה ממנו. גם אם מחמת סיבות שונות, אין באפשרותו "ליצור" אהבה ויראה גלויות ומורגשות בלבו, אך, הוא יכול "ליצור" אותן במוחו ובתעלומות לבו. אהבה ויראה אלו די בהן ל"לעשותו" - להביא אותו לקיום תורה ומצוות. הן גם מתלבשות בתורתו ובמצוותיו, להעלותן למעלה - כאילו למד תורה וקיים מצוות מתוך אהבה ויראה גלויות ומורגשות בלב.

ברם, מאחר שאלו הן אהבה ויראה שנוצרו על-ידי "התבוננות" - טעונה המלה "מאד" (שבפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד ") הסבר, שכן, כדי להתבונן בגדולת הקב"ה, צריך שיהיה לאדם במה להתבונן, צריך שתהיה לו ידיעה בגדולת ה' ולהתבונן בידיעה זו. הוא גם צריך להיות בנוי ומתאים לענין ההתבוננות. כיצד, איפוא, אפשר לומר על כך שזה "קרוב מאד "? - יסביר רבנו הזקן, בפרק שאנו עומדים ללמוד, שגם מי שאין לו ידיעה בגדולת הקב"ה, ואינו שייך לענין ההתבוננות - בכל זאת יכול גם הוא לקיים תורה ומצוות "בלבבך", עם הלב, באהבת ה' וביראת ה'. וזאת, על-ידי ה"אהבה מסותרת" להקב"ה שבלב כל אחד מישראל, שהיא ירושה לכל אחד מישראל מאבותינו. לשם גילוי אהבה זו (הכוללת בתוכה גם יראה) אין האדם זקוק לענין ההתבוננות, אלא - כפי שיסביר להלן - די לו בענין ה"זכרון", שיזכור שקיימת בו אהבה זו. זכרון זה בלבד יביא אותו לקיום התורה והמצוות. על אהבה זו אפשר כבר לומר "קרוב מאד", שכן, גם מי שאינו שייך לענין ההתבוננות - אפשר לו, באהבה זו, לקיים תורה ומצוות.

ולתוספת ביאור, באר היטב, מלת "מאד" שבפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'" -

משמעות המלה "מאד" היא, ש מאד קרוב וקל לקיים תורה ומצוות "בלבבך", באהבת ה' וביראת ה'. ברם, לפי מה שהסברנו, שמשמעות "קרוב אליך הדבר" היא, שעל-ידי התבוננות בגדלות הקב"ה, ביכולת האדם "ליצור" בתוכו אהבה ויראה, לפחות בבחינת "תבונה" - טעונים עדיין הדברים הסבר, שכן, אם דרושה לכך התבוננות והתעמקות, הרי שאין זה "קרוב מאד ", צריך לידע נאמנה, כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה', -

חסרה לו ידיעה והבנה, להתבונן בהן, בגדולתו של הקב''ה, ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא, -

מוחו ולבו אינם מותאמים כפי שצריך לענין ההתבוננות, שיוכל להוליד ממנה -

מההתבוננות, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, אפילו במוחו ותבונתו לבד -

לא זו בלבד שאין באפשרותו לעורר בתוכו אהבה ויראה מורגשות בלב, אלא שאין גם באפשרותו לעורר אהבה ויראה שתבאנה לידי ביטוי במוחו ובתבונתו בלבד, אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד, לשמור -

להישמר מלעבור על איזו מצות-לא-תעשה, שכפי שהוסבר לעיל, זקוק האדם לשם כך, ל''מדה'' של יראת ה', ולעשות -

לקיים, כל מצות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולן, -

שכן, לשלימות קיומן של מצוות- העשה ולימוד תורה, נדרשת אהבת ה' - הרי שבידו לקיים זאת, בפיו ובלבבו ממש, -

כלומר, לא רק לפי פירושה הגלוי של המלה ''בלבבך'' - מחשבה, כי אם גם לפי מושגה האמיתי של המלה בלבבך - ביראת ה' ובאהבת ה', בלב ממש, מעומקא דלבא, -

מעומק הלב, באמת לאמיתו, בדחילו ורחימו, -

ביראה ואהבה. לא באהבה שבבחינת "תבונה", שכשלעצמה אין היא במדריגת אהבה אמיתית, ונקראת בשם אהבה רק ביחס ל"לעשותו", לקיומן של המצוות. ואילו האהבה והיראה, עליהן מדובר כאן, הן אהבת ה' ויראת ה' הנחשבות לכאלו במדריגות של אהבה ויראה. אלא - כיצד אפשר לו ליהודי כזה, שאינו שייך להתבוננות, שתהיינה לו אהבת ה' ויראת ה' אמיתיות? - אומר על כך רבנו הזקן: שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו. -

כל אחד מישראל יש לו בירושה אהבה זו, ואין הוא צריך "ליצור" אותה. אלא, כדי שנבין כיצד אפשר לו לקיים, באהבה זו, תורה ומצוות! במיוחד כשלקיום תורה ומצוות נדרשת גם יראת ה' - ואילו כאן מדובר על אהבה מסותרת בלבד - מסביר רבנו הזקן עניניה של אהבה זו, כדי שנדע איך לעורר אהבה זו ולהביאה לידי ביטוי בשמירת התורה והמצוות, ואיך כוללת אהבה זו גם יראת ה' - רק שצריך להקדים ולבאר תחלה באר היטב, שרש אהבה זו -

באיזו בחינה, ובאיזה כוח בנפש, מושרשת אהבה זו, וענינה, -

מה משמעותה של אהבה זו: ישנה אהבה המתבטאת ביצירת לחץ להתאחד עם הקב"ה, שהנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף שלה תתאחד עם הקב"ה; וישנה אהבה הנושאת בתוכה כמיהה של "כלות הנפש", שהנפש מחפשת להיכלות ולהיכלל בהקב"ה, וכדומה. מהו, איפוא, ה"מבוקש" של האהבה המסותרת? ואיך היא ירושה לנו, -

כיצד יורשים אהבה? ואיך נכלל בה גם דחילו. -

כיצד נכללת באהבה זו גם יראה? שכן, כפי שלמדנו, כדי להישמר מעבירות, נדרשת הרי גם "יראה", ומאחר שבאהבה (מסותרת) זו אפשר לקיים את כל התורה והמצוות, הרי שהיא כוללת בתוכה גם יראה - ודבר זה עלינו להבין, איך וכיצד כוללת אהבה זו גם יראה?

והענין, -

הוא, כי האבות הן הן המרכבה, -

האבות היו בטלים לגמרי, בכל עצמותם, להקב"ה, כמו "מרכבה" הבטלה ל"רוכב" בה, והיא מונהגת רק לפי רצונו - כך, לא היה לאבות שום רצון אחר מאשר רצונו של הקב"ה, ועל כן -

ולכן, זכו להמשיך נפש-רוח-נשמה לבניהם אחריהם עד עולם, מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע, -

בגלל עבודתם, זכו האבות, אברהם יצחק ויעקב, שכל מי שהוא מזרעם תהיה לו נשמה קדושה, המורכבת משלש מדריגות: נפש, רוח ונשמה, הנובעות מעשר הספירות שבארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אך, מאחר שלמעלה, בקדושה עצמה, ישנן כאמור, ארבעה מדריגות ועולמות כלליים, ובכל עולם - עשר ספירות, הרי מאיזו מדריגה ומאיזה עולם באות ליהודי הנפש, הרוח והנשמה? הרי זה: לכל אחד ואחד כפי מדריגתו וכפי מעשיו. -

"כפי מדריגתו" - כפי רום שורש נשמתו, "כפי מעשיו" - כפי שהוא "יעבד" ויזכך את עצמו לאחר מכן, כפי שכתוב ב"זוהר" כשאדם הופך את עצמו ל"טוב" - מעניקים לו מלמעלה מדריגה עליונה יותר של נשמה. ועל כל פנים, אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל - נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשי', -

"מלכות" של עולם העשיה. עולם העשיה הוא הרי העולם התחתון ביותר. ובעולם העשיה עצמו, "מלכות" היא הספירה האחרונה בעשר הספירות; וב"מלכות" עצמה, ישנן נפש, רוח ונשמה, והנפש היא האחרונה בין השלש; ול"קל שבקלים" או ל"פושעי ישראל", נמשכת "נפש" בלבד. כלומר, נפש הבאה מנפש של "מלכות" של עולם העשיה. היינו: אף ה"יחוד" (הזיווג) הנחות ביותר, מקבל, לפחות, נפש מהמדריגה התחתונה ביותר שבקדושה: שהיא מדריגה התחתונה שבקדושת העשי'. ואף על פי כן, -

למרות שנפש זו היא מהמדריגה התחתונה, מאחר שהיא -

הנפש, מעשר ספירות קדושות, -

קיים הרי ''כלל'', שכל דבר בקדושה הוא בהתכללות, שכל מדריגה כלולה מכל המדריגות, ולכן היא -

גם המדריגה התחתונה ביותר בקדושה של עולם העשיה, כלולה מכולן, -

מכל שאר המדריגות והספירות של ''עשיה'', גם מ"חכמה" דעשי', -

שהיא הספירה העליונה ביותר בעולם העשיה, שבתוכה -

ב''חכמה דעשיה'', מלובשת חכמה דמלכות דאצילות, -

שכן, כפי שיוסבר להלן, בפרק נ"ב, ספירת ה"מלכות" של עולם האצילות, מתלבשת ומאירה בעולם העשיה. ומאחר שב"מלכות" דאצילות כלולות כל עשר הספירות, הרי שעשר הספירות של "מלכות" דאצילות, מתלבשות בעשר הספירות של עולם העשיה: "חכמה" של מלכות דאצילות - ב"חכמה" של עולם העשיה, "בינה" של מלכות דאצילות - ב"בינה" של עולם העשיה, וכך הלאה. הרי - שב"חכמה" של עולם העשיה, מתלבשת "חכמה" של "מלכות" דאצילות: שבתוכה -

ב''חכמה'' של מלכות דאצילות, ישנה חכמה דאצילות, -

שכן, עשר הספירות של עולם האצילות, כלולות אחת מהשניה, ממילא כלולה ב''מלכות'' גם ''חכמה'' של עולם האצילות, שבה -

ב''חכמה'' של עולם האצילות, מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש, כדכתיב: "ה' בחכמה יסד ארץ", -

''ה' בחכמה'' - אור אין סוף מאיר ב''חכמה''; ''בחכמה יסד ארץ'' - ''חכמה'' מאירה ב''מלכות'' הנקראת ''ארץ'', שכן, ''מלכות'' כמו ''ארץ'', כל אחת בענינה, היא המדריגה התחתונה ביותר; ו"כולם בחכמה עשית". -

מכאן, ש''חכמה'' מאירה ב''עשיה''. ונמצא, כי אין סוף ברוך הוא, מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם, יהי' מי שיהי' מישראל,

- בנשמתו של כל אחד מישראל, מאיר אור מהאין-סוף ברוך הוא. מדוע הוא מאיר דוקא בבחינת ה''חכמה'' שבנשמה - יסביר ה''תניא'' להלן. ובחינת החכמה שבה, -

שבנפש, עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, -

ב''חכמה'', מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה, להחיותה -

בחיות אלקית, מבחינת ראשה עד בחינת רגלה, -

מהמדריגה העליונה ביותר שבנפש, הנקראת ''ראש'' של הנפש, עד למדריגה התחתונה ביותר שבנפש, הנקראת ''רגל'' של הנפש. כדכתיב: "החכמה תחי' בעלי'" -

הנפש נקראת ''בעליה'', היא בעלת כוח החכמה. [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל -

לילדיהם, נשמות גבוהות מאד, שהיו בעמקי הקליפות, -

ומפני היות נשמות גבוהות אלו בשבי, ברשות "עמקי הקליפות" - והרי "כלל" בידינו, ש"אין הקב"ה בא בטרוני' עם בריותיו" - אין הקב"ה בא בדרישות מופרזות מבריותיו, לא מוציאים מידי הקליפות, שלא ברצונן, דבר שנפל ברשותן; הקליפות לא היו משחררות את הנשמות הגבוהות שנפלו ברשותן, אלא במקרה של זיווג "פושעי ישראל", כי אז, הן מקוות, שאותה נשמה גבוהה, בתור "ילוד" של "פושעי ישראל", תושפע מה"לבושים" הגסים של ההורים, ותהיה כמותם. ואז יינקו הקליפות חיות במדה מרובה יותר, מהנשמה הגבוהה. ברם, בהיותה נשמה גבוהה - היא "שוברת" ופורצת את הלבוש הגס בו הולבשה על-ידי ההורים, ומתעלה למדריגה של "צדיק". כמו שכתוב בספר גלגולים]: הרי, שבמדריגות השונות שבנשמות, קורה שדוקא בהורים "פושעי ישראל", נמשכת נשמה גבוהה כזו. על-כל-פנים, למדנו, שכל יהודי יש בו נשמה של קדושה, ושבבחינת ה"חכמה" של הנשמה "שורה" אור אין סוף ברוך הוא. להלן יוסבר טעמו של דבר, מדוע ההשראה מאור-אין-סוף היא דוקא בבחינת "חכמה" של הנפש - כי "חכמה" היא כוח שלמעלה מ"שכל" ומ"הבנה".


Published and copyright by Kehot Publication Society, all rights reserved.