הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!
מתוך האתר he.chabad.org
כתוב לנו
שבת כ״ג טבת ה׳תשע״ז / 21 ינואר 2017
Chabad Chassidus is an all-embracing world outlook and way of life which sees the Jew's central purpose as a unifying link between the Creator and His world. Written by the Alter Rebbe, the founder of Chabad, Tanya is the central text of Chabad Chassidus. It shows the reader a path to realizing their purpose and developing a deeper relationship with G-d. Choose from one of the two formats available: through Lessons in Tanya - a profound and clear explanation of the Alter Rebbe's writings, or through an audio class.

תניא

תניא

לקוטי אמרים, תחילת פרק טו

 דוא"ל

לקוטי אמרים, תחילת פרק טו

פרק טו. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן את ההבדל שבין "צדיק" ל"בינוני". ל"צדיק" אין כבר יצר-הרע, אין "רע" בנפשו, ולכן, אי אפשר שתהיה לו תאוה ל"רע". ואילו ב"בינוני" יש עדיין "רע" בנפשו. ולכן, יתכן שתעלה בלבו נטיה לדברי תאוה. אלא שהנפש האלקית ב"בינוני" לוחמת ב"רע" של הנפש הבהמית, ואינה נותנת ל"רע" להתפשט, ולתאוה להתממש, במחשבה, דיבור או במעשה.

ובזה -

במה שלמדנו על ההבדל שבין ''צדיק ל''בינוני'', יובן, מה שכתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עבד אלהים לאשר לא עבדו", -

הגמרא שואלת על פסוק זה: היינו "צדיק" היינו "עובד אלקים", היינו "רשע" היינו "לא עבדו", כלומר, הרי צדיק ועובד אלקים הם דבר אחד, וכן רשע ואשר לא עבדו הם דבר אחד, ומהי כפילות הלשון, כאילו ישנם כאן שני הבדלים, בין "צדיק" ל"רשע" ובין "עובד אלקים" ל"אשר לא עבדו"? והגמרא מתרצת: "עובד אלקים" ו"אשר לא עבדו" תרווייהו צדיקי גמורי נינהו (שניהם הם צדיקים גמורים) ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד". כלומר: "לא עבדו" אין הכוונה ל"רשע", אלא ל"צדיק", והפסוק קורא לו "אשר לא עבדו" מפני שהוא חוזר על לימודו מאה פעמים בלבד, ואילו "עובד אלקים" הוא "צדיק" החוזר על לימודו מאה פעמים ואחד. בכך מתרצת, לכאורה, הגמרא רק את הקושיא "היינו רשע היינו לא עבדו". ואילו הקושיא "היינו צדיק היינו עובד אלקים" לא תורצה כלל, שהרי שניהם "צדיקים", ועוד נוסף שלישי ("לא עבדו") שגם הוא "צדיק" לפי פירוש הגמרא. ברם, לפי מה שלמדנו על ההבדל בין "צדיק" ל"בינוני" - יובן גם ההבדל שבין "צדיק" ל"עובד אלקים", וכדלהלן: שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא: שעובד הוא לשון הוה, -

הוא עובד עכשיו את הקב''ה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצר הרע, להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה, -

מהגוף, הנקרא ''עיר קטנה'', שעל השליטה עליה, נאבקים היצר-הטוב והיצר-הרע, שלא יתלבש באברי הגוף, -

שיצר-הרע לא יתלבש באברי הגוף, כלומר, שלא יעשה, שלא ידבר ושלא יחשוב משהו רע. ''עבודה'' זו מבוססת על המאבק של הנפש האלקית והיצר-טוב ביצר-הרע, שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד, והיינו הבינוני; -

על ה"בינוני" ללחום תמיד ביצר-הרע, שכן, בו עלול היצר-הרע לעורר תאוה לתענוגי העולם- הזה, ועל ה"בינוני" ללחום ביצר-הרע ולהשתלט על התאוה, שלא תמומש, לא במעשה, לא בדיבור ולא במחשבה. משום כך נקרא ה"בינוני" - "עובד אלקים" - הוא עסוק עתה בתהליך של עבודת ה'. הוא עומד כל העת בעיצומו של המאבק ביצר-הרע. אבל הצדיק נקרא עבד ה' -

''עבד'' ולא ''עובד'', בשם התואר, -

המציין את האדם עצמו. ''עובד'' הוא שם הפעולה המציין את האדם בעבודתו - הוא נמצא כעת באמצע עבודתו, ואילו ''עבד'' הוא: כמו שם חכם או מלך, שכבר נעשה חכם או מלך, כך זה -

ה''צדיק'' שנקרא ''עבד ה'", כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע, עד כי ויגרשהו וילך לו, ולבו חלל בקרבו. -

מקומו של היצר-הרע בלבו - ריק, אחרי שפינה את ה"רע" משם, ולכן הוא נקרא בשם התואר " עבד ה'", שכן, הוא סיים כבר את המלחמה ב"רע". הרי, ש"עובד אלקים" אינו אותה מדריגה כמו "צדיק": "עובד אלקים" הכוונה למדריגת ה"בינוני" (כך מוסברת הכפילות בפסוק "ושבתם... בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים..."). להלן, יוסבר ההבדל בין "עובד אלקים" ל"לא עבדו", שגם על "לא עבדו" אומרת הגמרא שאין הוא רשע:

ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות: עובד אלהים ואשר לא עבדו -

אין הוא עמל ויגע בעבודת ה'. ואף על פי כן -

זה ''אשר לא עבדו'', אינו רשע, -

למרות שנעדר ממנו המאבק עם היצר-הרע, כי, לא עבר מימיו שום עבירה קלה, -

וודאי הדבר שלא עבר מימיו שום עבירה חמורה. - זהו ביחס למצוות-לא- תעשה; וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן, -

מצוות-עשה, ותלמוד תורה כנגד כולם, -

אף שעוון ביטול תורה הוא אחד העוונות שקשה מאד להינצל ממנו, ולא פסיק פומי' מגירסא. -

לא פסק פיו מללמוד תורה. אך, מדוע, אם כך, הוא נקרא ''לא עבדו''? אלא, שאינו עושה שום מלחמה עם היצר, לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנזכר לעיל, -

שזו דרכו של ה"בינוני", ללחום ביצר-הרע שלו ולנצחו באור האלקי המאיר על נפשו האלקית הנמצאת במוח "השליט על הלב". ואילו הוא, אינו זקוק למלחמה עם היצר-הרע כדי להיות "בינוני". וכל כך למה? מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו -

עם היצר-הרע, כלל, כגון: שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו, על ידי תגבורת המרה שחורה, -

כידוע, כש"המרה הלבנה" שולטת באדם, אין הוא נוטה מטבעו להיות "מתמיד", ואילו אם ה"מרה השחורה", שולטת באדם - יש בו הנטיה הטבעית להתמדה. וממילא אין הוא צריך להזדקק למלחמה ביצר-הרע, כדי ללמוד בזמן האפשרי לו. וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו, -

וממילא אין הוא זקוק להילחם בהרהורי עבירה, הנובעים מאותה תאוה, וכן בשאר תענוגי עולם הזה -

אין הוא צריך לעמול כדי להשתלט עליהם, כי הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו. ולכן, אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', -

כדי, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו, -

ועל ידי כך, להשמר שלא לעבור על מצות לא תעשה, -

כך, שמחמת פחדו מהקב''ה ישמר מלעשות דבר שנאסר על-ידי הקב''ה. ואילו הוא אינו צריך להזדקק לכך. כן אין הוא זקוק להתבונן בגדלות ה' כדי לעורר ואהבת ה' בלבו, -

וכתוצאה מאהבה זו, לדבקה בו בקיום המצות, ותלמוד תורה כנגד כולן, -

ועל-ידי לימוד תורה שהוא כנגד כולן, אין הוא צריך להתיגע במוחו כדי לעורר בלבו אהבה גלויה אל הקב''ה. אלא די לו -

כדי להיות שלם בתורה ומצוות, באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל, שנקראו "אוהבי שמו". -

שכן, לכל יהודי אהבה מסותרת בלבו להקב"ה, ואהבה מסותרת זו מספיקה לו כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות. מי שצריך להילחם ביצר-הרע כדי לשמור תורה ומצוות, עליו להתבונן בגדולת השי"ת, כדי לעורר בתוכו רגש הפחד מהקב"ה, להימנע מלעבור על מצוות-לא-תעשה; וכן לעורר בתוכו אהבה מורגשת להקב"ה - כדי להתאחד עם הקב"ה. רגש-אהבה זה מביא אותו לקיים מצוות וללמוד תורה, מאחר שעל-ידו הוא מתאחד עם הקב"ה. ואילו זה שאודותו מדובר כאן, אינו צריך להילחם כלל עם היצר-הרע, בגלל הסיבות האמורות, וממילא אינו צריך להיזדקק לאותו סוג של יראה ואהבה הנובעות מהתבוננות בגדולת ה'. מספיקה בשבילו, יחד עם תכונותיו הטבעיות המתאימות, אהבתו המסותרת, שבטבע כל אחד מישראל. ברם, אין כל זה בא לו מתוך עבודה עצמית.

ולכן, אינו נקרא עובד כלל, -

אינו נקרא ''עובד אלקים'', כי אהבה זו המסותרת -

על-ידה הוא מקיים תורה ומצוות, אינה פעולתו ועבודתו כלל, -

אינה נובעת מעבודתו העצמית, אלא, היא -

האהבה המסותרת, ירושתינו מאבותינו לכלל ישראל, וכמו שיתבאר לקמן. -

כיצד אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו. על-כל-פנים, מאחר שלא הוא - מתוך עבודתו - יצר אהבה זו, וקיומו את התורה והמצוות, אינו קשור אצלו ב"עבודה" - הוא נקרא "לא עבדו". הרי, שב"בינוני" עצמו, ישנן שתי מדריגות: "עובד אלקים" ו"לא עבדו". כל האמור הוא ביחס למי שבטבעו הוא מתמיד בלימודו ואינו זקוק להילחם עם יצרו הרע. וכן, אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני -

כפי שנזכר בפרק הקודם, ש''הרגל נעשה טבע שני'' - ואחרי שהרגיל עצמו בכך, הרי זה דבר טבעי אצלו לשבת וללמוד בהתמדה, די לו -

כעת, באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו. -

שאז, עליו לעורר אהבה מוחשית בלבו, כדי להתחזק, לפרוץ את גדרי הטבע, וללמוד יותר מכפי רגילותו. ברם, כדי ללמוד רק כפי רגילותו, אין הוא זקוק לשום "עבודה".


Published and copyright by Kehot Publication Society, all rights reserved.
לעילוי נשמת הרה"ח הרה"ת
ר' יוסף ב"ר זאב הלוי ע"ה וויינבערג
The Parshah
דף זה מופיע בשפות אחרות