כתוב לנו
יום חמישי א תשרי ה׳תשע״ח / 21 ספטמבר 2017
Chabad Chassidus is an all-embracing world outlook and way of life which sees the Jew's central purpose as a unifying link between the Creator and His world. Written by the Alter Rebbe, the founder of Chabad, Tanya is the central text of Chabad Chassidus. It shows the reader a path to realizing their purpose and developing a deeper relationship with G-d. Choose from one of the two formats available: through Lessons in Tanya - a profound and clear explanation of the Alter Rebbe's writings, or through an audio class.

תניא

תניא

אגרת הקדש, אמצע אגרת י"ט

 דוא"ל

אגרת הקדש, אמצע אגרת י"ט

אך העניין הוא פשוט ומובן לכל, שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרשב"י והאר"י ז"ל, שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת משה רבנו עליו השלום ושאר הנביאים - שהשיגו, בנבואה, המכנה בכתוב בשם "ראיה" ממש: - שעל ידי "ראיה" רואים "מהות" הדבר, ואילו בהשגה של חכמה ודעת מבינים רק "מציאות" הדבר (ולא מהותו). על כך, שנבואה נקראת "ראיה", מביא רבנו הזקן ראיות ממה שכתוב במשה רבנו: "וראית את אחרי", -

ולא רק במשה רבנו (שמדריגת הנבואה שלו היתה הגבוהה ביותר) כתוב הלשון "ראיה", אלא גם בישעיה הנביא כתוב: "ואראה את ה'", -

ואפילו לפני מתן תורה, באברהם אבינו, כבר כתוב גם כן הלשון "ראיה" בנבואתו: "וירא אליו ה'". - כתוב הרי לשון "ראיה", שהיא ראיית המהות ממש. ואף ש - הלשון "ראיה" בענין הנבואה זהו דרך משל, -

"ראיה" זה משל על נבואה, ואינה ראית עין בשר גשמי ממש, מכל מקום, הנמשל צריך להיות דומה למשל, -

וכיוון שבמשל הכוונה היא ראיית מהות הדבר, כפי שרואים בעין הגשמית, כך גם בנמשל (ראיית הנבואה) צריכה להיות הכוונה, סוג כזה של ראיה רוחנית ה"לוקחת" את המהות של המדריגה האלקית שרואים בנבואה, וכתרגום: "וירא אליו ה'" - "ואתגליא ליה וכו'", שהוא בחינת התגלות, שנגלה אליו הנעלם ברוך-הוא - נעלם ונסתר, למעלה מהתגלות, בבחינת התגלות. - "התגלות" משמעותה, שזה נקלט גם בדרגה הנמוכה יותר, על דרך כמו בראיה גשמית, שלא כמו בשמיעה הקולטת רק דבר רוחני, שהרוחני אינו יכול להיקלט במדריגה התחתונה יותר של ראיה, הוא נשאר בידיעה רוחנית בלבד, ומשמעות הדבר שאין זה בהתגלות לגבי הדרגה התחתונה יותר, ואילו "התגלות" פירושה - שזה נקלט גם בדרגה התחתונה יותר, שכן, הדבר הוא בהתגלות, מה שאין כן בהשגת חכמי האמת, -

המקובלים, שלא נגלה אליהם הוי"ה הנעלם ברוך-הוא בבחינת התגלות, רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם [נסח אחר: בנעלם] - על דרך "שמיעה" הקולטת דבר רוחני, שה"רוחני" נשאר אז ברוחניותו והשמיעה וההשגה "לוקחת" אותו ברוחניותו, כך הם קולטים בהשגתם את הענין שהוא נעלם ונפלא, אך לא שהענין הנעלם מתגלה אליהם בהתגלות של ירידה למדריגתם. ומפלא מהם. ולכן אמרו: - חכמינו ז"ל: "חכם עדיף מנביא", שיכול - החכם, להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים במראה נבואתם, -

שכן, כיוון שאל הנביאים, צריך הדבר לרדת למטה באופן של ראיה, הרי המדריגות הגבוהות ביותר - על דרך שנזכר לעיל, הפנימיות של "חכמה עילאה" (עליונה) - אי אפשר להן לרדת למטה בהתגלות, כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם, -

לנביאים ב"מראה הנבואה", רק מדרגות התחתונות, שהן: - ספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות, שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחינת מחין וחיות, כידוע ליודעי חן, -

כידוע ללומדי תורת הקבלה, שהנצח-הוד-יסוד-מלכות של העליון - של המדריגה העליונה יותר, שזו המדריגה התחתונה ביותר של המדריגה העליונה, מתלבשים בתחתון - במדריגה התחתונה יותר, להחיותו, שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון - מהמדריגה העליונה יותר למדריגה התחתונה יותר, בכל העולמות והמדרגות, ולכן גם כן הן הן המתגלות לנביאים בבחינת התגלות ממש, -

כפי שהדבר בענין הנבואה, כנזכר לעיל, שזה יורד אליהם באופן של התגלות. ובתוכן - בספירות נצח-הוד-יסוד- מלכות, מלבש אור - ספירת הבינה, שהיא בחינת הבנת האלהות מאור [נסח אחר: ואור] אין סוף ברוך-הוא, -

או לפי הנוסח השני, בחצאי ריבוע - הבנת האלקות ואור אין סוף ברוך הוא, שגם "אור אין סוף" ברוך הוא יורד בהבנה זו, ובתוכה - ב"בינה", מלבשים אחורים דחכמה, שהיא - "חכמה" היא, מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה באלהות ברוך-הוא, כי שם "חכמה" מורה על מקור השכל וההבנה. - כנזכר בפרק י"ח בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שהמלה "חכמה" היא "כח מה", דבר שאינו בר הבנה והשגה בשכל, ולכן אמרו בזהר, ד"אוריתא מחכמה נפקת", -

תורה באה מחכמה, בזוהר בשלח (סב, א) נאמר שאורייתא (תורה) באה מ"חכמה עילאה" (עליונה), וכך גם בזוהר חוקת (קפב, א) ואתחנן (רסא, א) ובעוד מקומות, כי טעמי מצות לא נתגלו, -

כענין של שכל ושל הבנה, והם למעלה מהשכל וההבנה, -

למעלה מ"חכמה". וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה - אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית - סוף, הטעם - של המצוה, וגבולו, -

שנאמר שכאן מסתיים הטעם ואין לו עומק יותר, אלא בתוכו - בתוך הטעם, מלבש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה. - בשיחה קדושה הסביר פעם הרבי, שרבנו הזקן מדייק בלשון שאין זה "תכלית הטעם", אין זה סוף ה טעם של המצוה, כלומר, שלא זו בלבד שאין זה תכלית המצוה עצמה, אלא זה אפילו לא תכלית ה טעם של המצוה, שכן ענינה האמיתי של מצוה הוא הרצון העליון שלמעלה לגמרי מטעם, שלכן הרי עיקר קיום מצוות הוא כדי לקיים רצון הקדוש ברוך הוא. וכפי שכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" כותב בספרו "דרך מצותיך" (הנקרא גם "ספר טעמי המצוות, כי הוא ספר של טעמים על מצוות) מיד במצוה הראשונה, שעיקר הכוונה הנדרשת בקיום מצוה היא, לכוון בעשיית המצוה שכך ציוונו בורא העולם לעשות, ושידע האדם שבאותו מעשה הוא מקיים ציוויו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, למרות שאין הוא יודע את המכוון והמטרה של המצוה, והוא אומר שם להלן שמה שמובן משהו מטעם המצוה (כמו על דרך הקבלה והחסידות, החקירה והדרוש) אין זה באמת רק רמז של הענין, וכטיפה מים האוקיינוס, ויתירה מזו באין ערוך ממש, שכן האדם שמלובש בחומר (הגוף) אי אפשר לו להשיג רוחניות, ומשה רבנו שכבר למעלה משלשת אלפים שנה בגן עדן והולך כסדר מחיל אל חיל בעומק השגת טעמי המצוות, ועל כל אלה (מה שמשה רבנו משיג) כתוב "לכל תכלה ראיתי קץ" (שלהשגה ולכליון של גן עדן יש קץ וגבול), ואילו המצוה עצמה "רחבה מצותך מאד" היא "רחבה", בלי גבול, שכן יש בה גבוה וגבוה יותר. מה שהוא אומר שרק " באיזהו מקומן " נתגלה טעם המצוה, שלכאורה ישנן הרי הרבה מצוות של "משפטים" ו"עדות", שיש בהן טעם גלוי, והן רוב המצוות, כיצד, איפוא, הוא אומר שרק ב אי אלה מצוות נתגלה טעמן? מובא על כך ב"לקוטי אמרים" על "תניא" (להרב קארף שי') בשם הרבי, שגם באותן מצוות יש טעם רק למצוה בכלל, ואילו פרטיה המרובים של המצוה ־- לא נתגלה טעמם, כמו, למשל, מצות תפילין, שהמצוה בכלל יש לה טעם, שיהיה "לאות על ידיך", ואילו פרטיה הרבים של מצות תפילין: שתהיינה מרובעות, ארבע פרשיות בארבעה "בתים" בשל ראש, ובשל יד "בית" אחד בלבד, רצועות שחורות, וכדומה - כל אלה אין להם טעם בגלוי. וכן בכל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש-ברוך-הוא לנביאים, הכתובים בתנ"ך, -

שכל דיבור של נבואה שבתנ"ך הוא נבואה לכל הדורות, לא רק לאותו זמן שהנבואה נאמרה בו, הן דברי תוכחה - שנביאים הוכיחו בני ישראל בדבר ה' של נבואה שנתגלה אליהם, שאז הרי אין זה שהנביא מוכיח את בני ישראל, כי אם הקדוש ברוך הוא מוכיח את בני ישראל על ידי הנביא, והן ספורי מעשיות - אם הסיפור מופיע בתורה או בנביאים או בכתובים, הרי אמת הדבר שזה כפשוטו, שכך אירע, אך כיוון שזה נקבע בתורה, משמעותו הוא ענין נצחי לכל הזמנים, מלבשים בתוכם - בדברי התוכחה ובסיפורי המעשיות, בחינת חכמת אלהות שלמעלה מהשכל וההבנה, כנראה בחוש מענין ה"קרי" וה"כתיב", -

מילים בתנ"ך שיש הבדל בין איך שכותבים אותן לבין איך שקוראים אותן, כי ה"קרי" - איך שקוראים את המלה, הוא לפי ההבנה הנגלית לנו, וה"כתיב" - איך שכותבים את המלה, הוא למעלה מהשכל וההבנה, שתבה זו ככתיבתה - כפי שנכתבה, אין לה לבוש בבחינת ההבנה, ובקריאתה בפה - יש לה לבוש. - של הבנה, שמבינים את המלה לפי תוכנו הפשוט של הענין. כמו למשל, "הוא עשנו ולא (ולו) אנחנו עמו וצאן מרעיתו" , שהכתיב הוא "ולא" (באל"ף) שהכוונה היא "ואין", והקרי הוא "ולו" (בוא"ו) שהכוונה היא "ואליו" - הרי הקרי "ולו" (ואליו) יש לו לבוש לפי פשטות הענין, שמדובר כאן: "כי הוא עשנו" - "ולא אנחנו", ואילו אנו מיוחדים בתור "עמו וצאן מרעיתו"; ואילו הכתיב הוא "ולא" (באל"ף) "ואין", הרי במשמעותו העמוקה יש לכך הסבר , אבל בלבוש הפירוש הפשוט - אין לכך שום הבנה . וכן הענין באותיות גדולות שבתנ"ך, שהן מעלמא עלאה, -

מעולם עליון יותר, בספירת ה"בינה", ומאירות משם בגלוי בלי לבוש כשאר האותיות.


Published and copyright by Kehot Publication Society, all rights reserved.
לעילוי נשמת הרה"ח הרה"ת
ר' יוסף ב"ר זאב הלוי ע"ה וויינבערג
The Parshah
Parshah
Text:
דף זה מופיע בשפות אחרות