כתוב לנו
יום חמישי י״ט כסלו ה׳תשע״ח / 7 דצמבר 2017

תניא

תניא

שיעורים בספר התניא, תחילת לקוטי אמרים

 דוא"ל

שיעורים בספר התניא, תחילת לקוטי אמרים

ספר לקוטי אמרים חלק ראשון הנקרא בשם ספר של בינונים

בדף-השער של ספר ה''תניא'', כותב רבנו הזקן, שהספר: מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן, מיוסד על פסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"; - הלב, הפה והעשיה הם שלשת הכוחות: מחשבה, דיבור ומעשה, בהם מתלבשת הנפש, כדי לבצע את רצונה. כלומר, שלשה אלה הם כלי הביצוע של הנפש: ''בפיך'' - בכוח הדיבור שלך; ''ובלבבך'' - בכוח המחשבה שלך; ''לעשותו'' - בכוח המעשה שלך.

במובן עמוק יותר, רומזת המלה ''ובלבבך'' לא רק על המחשבה, כי אם גם על רגשי הלב, אהבה ויראה, לאהוב את הקב''ה ולירא מפניו: כשיהודי מקיים מצוה משום אהבתו להקב''ה, ובידעו שהדרך היחידה להתיחד עם הקב''ה, היא על-ידי קיום מצוותיו - נעשות אז המצוות מתוך רגש פנימי של חיות ועונג. כמי שעושה רצונו של ידידו האהוב עליו, שעשייתו היא בעונג ובחיות מיוחדים, הוא מתיגע אז לבצע הכל במדויק, לכל פרטיו, כדי להניח דעת ידידו. הרגש של יראת שמים, לירא מהקב''ה, פועל על היהודי, להימנע מלעשות דבר בניגוד לרצון הקב''ה. יהודי שומר על עצמו שלא להיכשל בעשיית עבירה בגלל רגש היראה שלו כלפי הקב''ה.

זאת אומר לנו מחבר ספר ה''תניא'', שהספר מבוסס על פסוק זה, לפיו קרוב הדבר של תורה ומצוות לקיימו מתוך רגש של אהבת ה' ויראת ה'.

לבאר היטב, איך הוא קרוב מאד, - מטבע האדם להיות לבו נוטה לתאוות גופניות, וכדי שהלב יתאווה לאלקות, נדרש להפוך את רגשות הלב בפועל מקצה אחד - מתאוות העולם-הזה, לקצה הפוך - לקדושה. כן מאד קשה לאדם לנטוע בלבו רגש היראה מהקב''ה, כמאמר הגמרא: ''וכי יראה מילתא זוטרתא היא'', האם יראה היא דבר קטן? - כיצד, איפוא, אומר הפסוק ש''קרוב הדבר''? דבר זה בא ה''תניא'' להסביר,

בדרך ארוכה וקצרה, בעזרת ה' יתברך. - בשני אופנים מוסבר בספר כיצד קרוב הדבר: ''בדרך ארוכה'' - על-ידי התבוננות, העמקת מחשבתו בגדולתו של הקב''ה ובחסדיו, יכול היהודי לעורר בעצמו אהבה להשי''ת ולירא מפניו; ''בדרך קצרה'' - על-ידי שמעורר את האהבה המסותרת שבקרבו, הנטועה בטבע מתולדתו בלבו של כל אחד מישראל, ואשר יש רק לעוררה ולגלותה. ועל כך מבוסס ספר ה''תניא''. אגב, הספר נקרא בשם ''תניא'', על שם המלה הראשונה, בה פותח המחבר, רבנו הזקן, את ספרו.

על הסכמותיהם של הצדיקים רבי יהודא ליב הכהן ורבי זושא, מביא הרבי (מוהריי"צ) נ"ע באחד ממכתביוקבלה מהרבי האמצעי, שרבנו הזקן כתב את ספר ה"תניא" במשך עשרים שנה, הוסיף והחסיר, ודייק דיוק רב בכל מילה, (ומביא דוגמה - אם לכתוב מלה מסויימת עם וא"ו או בלי וא"ו); עד שזיקק את הספר ב"חסר ויתיר" ורק אז, נתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים. ברם, עקב "העתקות רבות" ו"העתקות שונות" על ידי אנשים שונים, "רבו כמו רבו הטעותי-סופרים במאד מאד" (וכפי שמובא במקום אחר, היו גם כאלה ש"תואנה הם מבקשים" והכניסו במכוון שגיאות בענינים שונים, כדי שהענינים לא יתקבלו כפי מובנם האמיתי, וכך יתעורר רעש וכו'). שלח אז רבנו הזקן שלוחים מיוחדים אל הצדיקים רבי יהודא ליב הכהן ורבי זושא, לבקש הסכמתם להדפסת ספר ה"תניא".

כפי שכתוב במכתב האמור היו השלוחים, החסידים המפורסמים של רבנו הזקן - רבי משה ווילנקר, רבי פנחס משקלוב ורבי יצחק משה מיאס. אותם שלח רבנו הזקן להתייעץ עם הצדיקים האמורים אודות הדפסת הספר ולקבל הסכמתם. שני הצדיקים ביטאו את התפעלותם מספר ה"תניא".

רבי יהודא ליב הכהן אמר: "ספר התניא הוא קטורת לכל המגיפות הרוחניות של עקבות משיחא". רבי זושא אמר: "עם ה"תניא" ילכו יהודים לקראת משיח צדקנו". שני הצדיקים כתבו הסכמותיהם בשבוע של פרשת תבוא, בגלל שני טעמים: א) שכן, על ידי לימוד בעיון בספר ה"תניא" מקיימים "כי תבואו אל הארץ" ברוחניות, שזהו ההתגלות של הרצון העצמי של הנשמה (ארץ מלשון רצון, כמאמר רז"ל "למה נקרא שמה ארץ - שרצתה לעשות רצון קונה"). המלה "רצתה" מתפרשת גם כן בלשון "רצון". ב) על ידי הדרכים בעבודת ה' המובאות בספר ה"תניא", מהפכים את הקללה (התוכחה של משנה תורה בפרשת תבוא) לברכה. בהזכירם בהסכמותיהם את השנה בה הן נכתבו, ביטאו באמצעות ציון השנה את דעתם הקדושה על ספר ה"תניא". הרב הצדיק רבי יהודא ליב הכהן כתב שנת "תקנ"ו", שהיא ראשי תיבות: " תניא קטורת נשמה ורוח" (המרמז שה"תניא" הוא כאמור קטורת לכל המגיפות הרוחניות של עקבתא דמשיחא); והרב הצדיק רבי זושא ציין את השנה במלה "פדותינ"ו", הפדות שלנו - להדגיש, כאמור, שבספר זה ילכו בני ישראל לקראת משיח צדקנו.

הסכמת הרב החסיד המפורסם, איש אלהי, קדוש יאמר לו, מורנו ורבנו הרב רבי משולם זוסיל מאניפאלי:

הנה בראותי את הכתבים של הרב האי גאון - כפי הידוע, קראו במזריטש לרבנו הזקן "הרב", מפני שבו בחר הרב המגיד ממזריטש לכתוב את ה"שולחן ערוך" שלו, ותלמידי הרב המגיד, החבריא קדישא, הכתירוהו בשם "רב", כי "הלכתא כרב", איש אלקים קדוש וטהור אספקלריא המאירה, - המאיר כל דבר באור גלוי בבהירותו המלאה. וטוב אשר עשה - רבנו הזקן בכוחותיו האלקיים. ואשר הפליא ה' חסדו ונתן בלבו הטהור לעשות את כל אלה - להעלות על הכתב הענינים של ספר ה''תניא'', להראות עם ה' דרכיו הקדושים.

ורצונו - של רבנו הזקן, היה שלא להעלות את הכתבים ההם לבית הדפוס מחמת שאין דרכו בכך. רק מחמת התפשטות הקונטרסים ההם בקרב כל ישראל בהעתקות רבות מידי סופרים משונים, - הוא משתמש במלה ''משונים'' ולא ''שונים'', ואפשר שברצונו לציין בכך על אלה שזייפו במכוון ענינים מסויימים ב''תניא'', ומחמת רבוי העתקות שונות, רבו הטעותי-סופרים במאד, והוכרח להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס. - ספר ה''תניא'' התפשט אז ב''קונטרסים''; ולהעיר, שגם אחרי שנדפס, לא היה עליו השם, ובודאי שכך ציווה רבנו הזקן ובאופן זה הרשה להדפיס את ה''תניא''.

והעיר ה' את רוח השותפים, הרי הוא הרבני המופלג הותיק מורנו ורבנו הרב רבי שלום שכנא בן מורנו ורבנו הרב רבי נח, והרי הוא הרבני המופלג הותיק מורנו ורבנו הרב רבי מרדכי בן מורנו ורבנו הרב רבי שמואל הלוי, להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס בסלאוויטא. ולפעלא טבא אמרתי יישר חילא. - ולפעולה טובה זו אני אומר יישר כוח.

אך עלו בלבם - של המדפיסים, מגור מסביב מן הדפוסים אשר רבו, שדרכן להזיק - לזולת, ולקלקל המאושרים. - את הישרים והמורשים. אי לזאת, - לכן, גמרנו בלבנו ליתן הסכמה, לבל ירים איש את ידו ואת רגלו - ויש לומר שכוונת מלים אלו, שהוא עצמו לא ידפיסו מחדש וגם לא ימסור את הספר לאחרים להדפסה, שלא לגרום להמדפיסים הנזכרים לעיל שום היזק חס ושלום בהשגת גבול בשום אופן. ואסור לשום אדם לדפוס - להדפיס, הספר הנ''ל - ספר ה''תניא'', בלתי ידיעת המדפיסים הנ''ל, עד משך חמש שנים רצופים מיום דלמטה. - בו נכתבה הסכמה זו.

ושומע לדברי אלה - יבא עליו ברכת טוב.

הלא כה דברי הדורש זאת לכבוד התורה, היום יום ג' שנכפל בו "כי טוב", - ביום שלישי למעשי בראשית, נאמר פעמיים ''כי טוב'', פרשת תבא, שנת פדותנו לפרט קטן. - תקנ''ו בגימטריה פדותינ''ו, לפרט קטן, בלי לחשב את שנות האלפים מאז בריאת העולם, כי אם מספר השנים של מאות, עשרות וכו' לאלף הנוכחי. הקטן משולם זוסיל מאניפאלי.

הסכמת הרב החסיד המפורסם, איש אלהי, קדוש יאמר לו, מורנו ורבנו הרב רבי יהודא לייב הכהן:

חכמת אדם תאיר פני הארץ, בראותי ידי קדש - כתבי, המחבר הרב הגאון איש אלקים קדוש וטהור חסיד ועניו, אשר מכבר נגלה מסתריו, - שלמרות השתדלותו להישאר נסתר, שלא ידעו מצדקותו ומגדולתו, כבר מזמן נתגלו צדקותו וגדלותו, יושב בשבת תחכמוני אצל אדוננו מורנו ורבנו גאון עולם, - וי''ל כפשוטו בנגלה - והכוונה על הרב המגיד ממזריטש, ודלה מים - למד תורה, מבאר מים חיים, - יש המפרשים שבמלה ''מבאר'' - אותיות אברם - הוא מרמז על רבי אברהם ''המלאך'' בנו של הרב המגיד ממזריטש,

וכעת ישמח ישראל - הכוונה על הבעל-שם-טוב, ששמו הקדוש היה ישראל, בהגלות דברי קדשו - התגלות דברי הבעל-שם-טוב היא ב''תניא'', בו מתגלים דברי הבעל-שם-טוב בשכל והשגה של חב''ד, המחובר להביא לבית הדפוס - כדי ללמד לעם ה' - לבני ישראל, דרכי קדש, כאשר כל אחד יחזה - יראה, בפנימיות דבריו, והמפורסם אין צריך ראיה. - ובגלל כך לא היה ספר זה זקוק להסכמה,

רק מחשש קלקול הדבר - של הדפסת הספר, שלא יגרם היזק למדפיסים, באתי ליתן תוקף ואזהרה לבל ירים איש את ידו ורגלו לדפוס - להדפיס את הספר, עד משך חמש שנים מיום דלמטה. ושומע לדברי אלה - יבא עליו ברכת טוב. הלא כה דברי המדבר זאת לכבוד התורה, היום יום ג' פרשה תבא תקנ''ו לפרט קטן. יהודא לייב הכהן.

שמעתי מהחסיד המפורסם, רבי יצחק מתמיד, זכרונו לברכה: כשהשלוחים הביאו את ה"תניא" לאניפאלי, אל רבי יהודא לייב הכהן ורבי זושא, הם השאירו בידם את הקונטרסים למשך הלילה, כדי שהצדיקים יעיינו בהם. בשעה שעיין ב"תניא", באמצע הלילה, נכנס רבי יהודה לייב הכהן בהתפעלות עצומה ובתהלהבות רבה, ומבלי יכולת לעצור בתוכו את ההתרגשות הגדולה, החליט ללכת אל רבי זושא (שניהם דרו באניפאלי), להתחלק אתו בהתלהבותו המרובה מספר ה"תניא". אותו דבר אירע גם אצל רבי זושא, שגם הוא לא היה יכול לעצור בקרבו את ההתרגשות הגדולה, והחליט ללכת אל רבי יהודה לייב הכהן - כך שהם נפגשו ברחוב בהלכם אחד אל השני, ו"אניפאלי כולה בערה...".

הסכמת הרבנים שיחיו בני הגאון המחבר ז''ל נשמתו עדן.

היות שהוסכם אצלנו ליתן רשות והרמנא - וכוח הרשאה, להעלות על מכבש הדפוס לזכרון לבני ישראל כתוב דברי יושר ואמת - דברי היושר והאמת הכתובים, דברי אלקים חיים - כך נקראת תורת החסידות, של אדוננו אבינו מורנו ורבנו ז''ל כתובים בכתב ידו הקדושה בעצמו ולשונו הקדוש, שכל דבריו כגחלי אש בוערות - אשר ילהיבו הלבבות לקרבן לאביהן שבשמים. ובשם אגרת הקדש נקראו, שרבם היו אגרת שלוח מאת כבוד קדשו להורות לעם ה' הדרך ילכו בה - הכוונה מן הסתם לעניני העבודה הפנימית, כמו התעוררות אהבת ה' ויראת ה' בעבודת התפלה, ההתעוררות ללימוד התורה, והמעשה אשר יעשון, - ההתעוררות בענינים של צדקה וכדומה.

ומחמת שבכמה מקומות - ב''אגרת הקדש'', הציב לו ציונים בספר לקוטי אמרים שלו, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, - שלכן אפשרי הדבר שענינים ב"אגרת הקדש" יהיו יותר מוסברים ומובנים מאשר כפי שהם מוסברים בספר "לקוטי אמרים"; ולאידך, ענינים בספר "לקוטי אמרים" יהיו מוסברים ומובנים יותר מאשר כפי שהם מוסברים בספר "אגרת הקדש";

ומה גם בשביל דבר שנתחדש בו - ב''אגרת הקדש'' המוסיף חידוש ובירור בספר ''לקוטי אמרים'' - קונטרס אחרון על איזה פרקים - מספר ''לקוטי אמרים'', אשר כתב - רבנו הזקן, בעת חיברו הספר לקוטי אמרים - פלפול ועיון עמוק על מאמרי זהר ועץ חיים ופרי עץ חיים שנראים כסותרים זה את זה, וברוח מבינתו מישבם - רבנו הזקן, כל דיבור על אפניו שכתב בלקוטי אמרים, - הרי שזה נוגע ישירות לספר ''לקוטי אמרים'' –

ראו ראינו שראוי ונכון לחברם - להדפיסם יחד עם ספר לקוטי אמרים ואגרת התשובה של כבוד קדושת אדוננו אבינו מורנו ורבנו ז''ל.

אי לזאת, - לכן, באנו להטיל גודא רבה - איסור גדול, וגזרת נידוי חרם שמתא - דרבנן דלית לה אסוותא, - שאין לה רפואה (שאי אפשר להתירה), שלא ירים איש את ידו להדפיס - את הספר, כתבניתם - ''לקוטי אמרים'' ו''אגרת הקודש'' יחד, או זה בלא זה משך חמשה שנים מיום דלמטה.

ברם כגון דא צריך לאודועי, - רק זאת עלינו להודיע, שבעונותינו הרבים ספו תמו כתבי ידו הקדושה בעצמו אשר היו בדקדוק גדול לא חסר ולא יתר אות אחת, ולא נשאר כי אם זה המעט מהרבה אשר נלקטו אחד לאחד מהעתקות המפוזרים אצל התלמידים, ואם המצא תמצא איזה טעות, שגיאות מי יבין, ימצא הטעות דמוכח מטעות סופר, - מהכתב ממנו הדפיסו את הספר, והכוונה - של הענין, תהיה ברורה:

נאום דוב בער בן אדוננו אבינו מורנו ורבנו הגאון החסיד קדוש ישראל מרנא ורבנא שניאור זלמן ז''ל, נשמתו בגנזי מרומים. (הרבי האמצעי).

ונאום חיים אברהם בן אדוננו אבינו מורנו ורבנו הגאון החסיד מרנא ורבנא שניאור זלמן זצ''ל, נשמתו בגנזי מרומים.

ונאום משה בן אדוננו אבינו מורנו ורבנו הגאון החסיד שניאור זלמן ז''ל, נשמתו בגנזי מרומים.



Published and copyright by Kehot Publication Society, all rights reserved.